חוק החרם: כשר, אבל מסריח
חרם הוא כלי לגיטימי ותמיד היה קיים בהיסטוריה היהודית, אבל הוא חייב להיות עמוק בתחתית ארסנל האפשרויות שעומדות לרשות כל צד בכל דיון ציבורי
חרם הוא לא מושג זר לנו. גם ביהדות יש חרם ונידוי וגם בדמוקרטיה עומדת לרשות האזרח זכות כזו. אך בניגוד למחאה הצרכנית המרעננת להורדת מחירי המזון בישראל, הרי שהמהלך הפרלמנטרי לאישור חוק החרם שעבר בכנסת הוא מיותר, מזיק ומסוכן, ממש כפי שעצם הטלת חרם הוא מהלך מיותר, מזיק ומסוכן.
ישנה סימטריה ברורה בין שני המהלכים הללו, והם שניהם כרוכים זה בזה. זהו גלגל שכבר איננו יודעים מה המסובב ומי המסובב, אבל אנחנו כן יכולים לראות בברור מהלך של הסלמה שהולכת ומדרדרת את המצב, כאשר במקום לדבר וליישב את הדברים, מנתקים מגע - ומחרימים.
גם מבלי להתייחס לשאלת ישיבתנו מעבר לקו הירוק, "חוק החרם" מעלה תחושות מאוד לא נוחות בשל צביונו הלא-דמוקרטי, שבעצם פוגע בחופש הביטוי ובזכותו של כל אזרח לפעול עם פי צו מצפונו, ולהביע את מחאתו בדרך זו.
מצד שני, הטלת חרם פוגעת בזכותו הדמוקרטית של "המוחרם" לחיות על פי דעתו ואמונתו, כל עוד זה נעשה במסגרת החוק. אכן, העובדה כי אזרח או קבוצת אזרחים מעוניינים להביע את מחאתם נגד מפעל ההתנחלויות באמצעות הטלת חרם ולא לרכוש מוצרים המיוצרים במפעלים מעבר לקו הירוק היא לגיטימית, אבל גם בעייתית
במובן הזה שהמחרימים מנסים למעשה לעקוף את נתיב קבלת ההכרעות הדמוקרטי ולהפעיל לחץ על האזרח היחיד באמצעות הכיס שלו.
הרי ציבור המתנחלים אינו עובר על החוק בעצם ישיבתו בהתנחלויות, וכל עוד לא נקבע אחרת בהחלטת ממשלה והכנסת, יש לציבור זה זכות מלאה להתיישב בחבל ארץ זה. לכן, גם אם העמדה שלהם אינה מקובלת, והיא נמצאת בקונפליקט עם ציבור אחר, אסור לערב בדיון הפוליטי והאידיאולוגי צעדים שיש בהם פגיעה כלכלית באזרחים.
באותה נשימה אפשר לכלול מהלכים כגון חוק סימון המוצרים שהעלתה לפני ימים אחדים ח"כ זהבה גלאון (מר"צ) או האיום של תנועת "שלום עכשיו" בעקבות חקיקת "חוק החרם" כי ימשיכו בפעולות שיפגעו בכיסם של מפעלים בשטחים, שמהווים קו אלים ומסוכן לא פחות מזה של מחוקקי חוק החרם. האם מישהו מעלה על דעתו כי השיח הציבורי ינוהל דרך איומים בפגיעה כלכלית? האם הדרך ליישוב קונפליקטים חברתיים עוברת מעתה דרך הטלת חרם קולקטיבי על ציבור זה או אחר?
חרם - כלי הרסני
לכן אני טוענת שהחרם נכנס לקטגוריה המפוקפקת שנקראת "כשר אבל מסריח". בעיניי זהו כלי הרסני שמסכן את המירקם החברתי השברירי כל-כך, ומותיר אחריו אדמה חרוכה. הוא חייב להיות נשק יום הדין של כל אחד משני עברי המתרס הפוליטי אבל יש להחביאו עמוק בארסנל הכלים שעומד לרשותנו ולהשתמש בו אך ורק כאשר אין כל מוצא אחר.המשמעות של אחריות הדדית חייבת להתקיים גם בעת ויכוח פוליטי, חריף ככל שיהיה. הדיון חייב להישאר במסגרת הדמוקרטית, שבבסיסה התפיסה שכל הכרעה חייבת להתקבל באמצעות שימוש בכלים דמוקרטיים. שימוש בחרם הוא אמנם אחד מהם, אבל לא כדאי להשתמש בו אם חפצי חיים אנחנו.
- הכותבת היא מנכ"לית "צו פיוס".
לפנייה לכתב/ת 
