חרמות עליך ישראל

כך מפרש רש"י את הציווי לצרור את המדיינים: "צרור - כמו זכור, שמור, לשון הווה. עליכם לאייב אותם". לא תיאור עתידי, אלא ציווי בהווה. "לאייב" - כמה שמילה

קשה יכולה להיות יפה.

בצדק בחר רש"י להדגים את פירוש המילה "צרור" בעזרת "זכור", כיוון שיש קשר בין השתיים. כדי ל"אייב" אדם, כדי לצרור אותו בהווה, אני צריכה לזכור את העוולות שהוא עשה לי בעבר הרחוק והקרוב. מעניין שלא בחרנו לצרור את עצמנו על חטא "בעל פעור", למרות שאנחנו חטאנו, ובנפש חפצה. בחרנו לשנוא את האחרים על חולשת האופי שלנו.

מה המשמעות הקונקרטית של הצו "צרור"? התורה מציעה לאייב אותם עד מוות - "היכתם אותם". החרם שמטילות עלינו מעת לעת אומות העולם, נראה כמו אח קטן ועדין של הציווי הזה.

אנחנו אנשי זיכרון

בבסיס המסורת היהודית נמצאת חובת הזיכרון: "זכר ליציאת מצרים" מחד, ו"זכור את אשר עשה לך עמלק" מאידך. אפשר לאהוב את זה ואפשר גם שלא, אבל אי-אפשר להתכחש למרכזיות הזיכרון בתרבות היהודית. יש קשר עמוק בין חרם וזיכרון וזאת כיוון שהזיכרון, כפי שהוא מצוין בתרבות שלנו, הוא אמצעי ולא מטרה. זכרון העבר אמור לשרת את ההחלטות בעתיד. כשאני מחרימה אדם, מפעל או מדינהי אני אומרת שאוותר על קשר נקודתי רצוי עם אותו גוף, בגלל דברים לא רצויים שהוא עשה או עושה. כך מנצח הזכרון את הרגע החולף.

קריאה קצרה בתנ"ך מלמדת שדווקא אנו, היהודים, בוחרים לזכור ולחבר תג מחיר באוזנו של הזיכרון. דווקא אנחנו, יוצרי ומנחילי מורשת הזיכרון, היינו צריכים לכבד גם את תרבות החרם, ואפילו במקרים שהיא ממש לא נעימה לנו.

שויסקיאל - החרם השני

בספרות חז"ל יש חרמות מסוגים רבים ושונים. בניגוד למקרא, המציע סיפורים היסטוריים "גדולים", החרמות התלמודיים הם חרמות קטנים, יומיומיים, בין שני בני אדם ולא בין עמים. חרמות של עם בגלות. הנה סיפור אחד כזה (בבלי קידושין ע ע"א): "אדם אחד שהיה גר בנהרדעא נכנס אל קצב בפומבדיתא. אמר: 'תנו לי בשר'. אמרו לו: 'המתן עד שייקח השמש של רב יהודה בר יחזקאל את הבשר שלו, ואז ניתן לך'. אמר (אותו אדם): מיהו יהודה בן שויסקיאל שיקדים אותי ויקח לפני?!' הלכו ואמרו את הדברים לפני רב יהודה. נידה אותו רב יהודה. אמרו (לרב יהודה) אותו אדם רגיל לקרא לאנשים 'עבדים'. הכריז רב יהודה על אותו אדם שהוא עבד. הלך אותו אדם והזמין אותו לדין לפני רב נחמן..."

בניגוד לרוב האגדות התלמודיות התמציתיות, אגדה זו מתארכת ומסתבכת, אני בוחרת לעצור כאן את הקריאה (ובוודאי חברי בית המדרש יציעו את המשך האגדה ואת עמדותיהם הפרשניות). האדם מנהרדעא אינו בחור נחמד; הוא מתנהג בגסות רוח כלפי שמשו של רב חשוב ומפורסם. הוא מעוות את שמו של רב יהודה בר יחזקאל וקורא לו שויסקיאל (עיוות שמשמעו גם 'אוכל צלי') והוא קורא לבני אדם מהשורה 'עבדים'. האירוע כולו מתרחש בבית מטבחיים. זה לא סיפור הנידוי היחיד בתלמוד שמתרחש בבית מטבחיים, וכמו מבקש מאיתנו להזהר בנידויים ולהבין שקורבנות חיה וקורבנות אדם עלולים להתבלבל. הנה המאכלת, והדם, והנידוי, והשה לעולה – רק עניין של זמן.

מדוע האפשרות לנדות עם לא נראת לי חמורה במיוחד, ואילו הנידוי שנידה רב יהודה מאוד לא מוצא חן בעיניי (וכנראה גם בעיניו של רב נחמן)? כיוון שנידוי הוא אקט לגיטימי כל עוד הוא נעשה כלפי מי ששווה לי בכוחו או חזק ממני. אבל כשהשלטון מנדה את הנתין, כשהחזק מנדה את החלש, נפרצים גבולות המשחק. מותר להחרים את המדיינים ששלחו את נשותיהם לפתות אותנו (כמובן בלי להכות בהם נפש) מותר לנדות את מדינת ישראל. אסור להפוך אנשים לחסרי ישע.

החרם השלישי – החרם שלי

מדינה יקרה שלי, עיינתי בלשון החוק החדש והמצער שיצרת, המכונה: "חוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם, התשע"א–2011" (ותודה למרא דטורא על עזרתו בעניין).

בסעיף הראשון של החוק מוגדר: "חרם על מדינת ישראל - הימנעות במתכוון מקשר כלכלי, תרבותי או אקדמי עם אדם או עם גורם אחר, רק מחמת זיקתו למדינת ישראל, מוסד ממוסדותיה או אזור הנמצא בשליטתה, שיש בה כדי לפגוע בו פגיעה כלכלית, תרבותית או אקדמית". בחוק זה אף נקבע כי המחירים שעלולים להידרש כפיצוי אינם קשורים לגובה הנזק לו גרם העובר על החוק.

מדינה יקרה, תרשי לי להזכיר לך שאת אינך הבחור מנהרדעא, והמחרימים אותך אינם פרנסי הקהילה. לך לא שמורה זכות הקורבן ואת חייבת להסכים להיות לא-אהובה ולעיתים גם מנודה. זה אחד המחירים שמשלמים אנשים חזקים על ההחלטות שהם מקבלים, ואת, מה לעשות, חזקה.

מדינה יקרה מאוד שלי, לצערי, את כנראה צריכה להתחיל לתבוע גם אותי. זה יהיה קצת סכיזופרני מצדך, כיוון שאני הפנים שלך, אבל אם זה מה שאת רוצה לעשות לעצמך, מי אני שאעמוד בדרכך...

מדינה יקרה, יש לי ביקורת כלפיך (כלומר, כלפי) ואני מודה, בשם הכנות המתחייבת בין נשמות תאומות, שכבר הרבה שנים אני מחרימה חלקים שלי-שלך: אני מחרימה את המוצרים המיוצרים בשטחים הכבושים, אני מחרימה מוסדות תרבות שנמצאים בשטחים הכבושים. בעצם, אני מחרימה לגמרי את השטחים הכבושים.

ורק בגלל שבאמת עסקינן, אגלה לך את כל חרמותי הלאומיים: אני מחרימה את מתחם הולילנד - אני לא מעניקה לו את כספי המשכנתא שלי, אני לא מבקרת בו. אני מחרימה מראש ומבלי להכיר את האנשים שגרים במבנים שמעליבים את העיר שלי, ואם היו במתחם השדוד הזה מוסדות תרבות – תאמיני לי שהייתי מחרימה גם אותם. אה... אני גם מחרימה מרכזי קניות שפתוחים בשבת וגם את קניון מלחה (חוץ מימים שהילדים ממש לוחצים עלי). בוודאי אזכר במהלך

השבת בחרמות נוספים, אני מבטיחה לא להסתיר ממך דבר.

מצד שני, כדאי שתדעי שיש אנשים רבים שמחרימים אותי ואת המוסדות שבהם אני עובדת, יוצרת ומתפללת. הם מחרימים את המסעדות שבהן אני אוכלת. כף רגלם לא תדרוך במוסד שבו אני מלמדת או בבית הכנסת שבו אני מתפללת. ואת יודעת מה? אני לגמרי תומכת בזכותם להחרים אותי, ואני לא רוצה שהם יענשו על כך.

לעומת זאת (וכדי לאזן את עניין הפיצויים) את, מדינה יקרה, מחרימה אותי ואת חברי: את מחרימה באופן אידאולוגי וגורף רבנים רפורמים, ואת מחרימה, ככל שאת יכולה, את בתי הכנסת ומוסדות התרבות הרפורמים. מדינה יקרה, את לא אדם פרטי, את הריבון. לכן אני מציעה שאת תהיי הראשונה שתקבלי על עצמך לשלם פיצויים (ונדמה לי שאני וחבריי נסתפק בפיצויים הגונים הקשורים לגובה הנזק לו גרמת).

ובבית המדרש של הטוקבקים

כדרכנו, אני מצרפת שיר שבת. שיר יפה ומנחם, שיוצא מהמטבח של יום שישי. תודה לציפי לוין-בירון ששלחה אותו.

1. החצילים עובדים על עורם השחור הנקלה

ממנו יופלה הבשר הלבן.

שומרת על רוטב פנימי אדום

מחשק גבינה מתמסרת.

לחכות על השלב התחתון ביותר

של התנור

בחום נמוך.

הרחק ממועד הארוחה.

גם אני אעלה ואבשיל ואשחים

ואערב לחיכי.