הפגנות החרדים בירושלים: אופיום למאמינים
"כבוד השבת, אוטונומיה בחינוך, אם מרעיבה או קברים מחוללים - העיקר לצאת להפגין. החרדים לא מאמינים במאבק, אבל יודעים שזו דרך נפלאה לחזק את תחושת השייכות בצבא המאמינים"
עונת המחאות בפתח ועם ישראל במתח - על מה יהיה המאבק הבא? אחרי הקוטג' ומאהלי המחאה, איזו יוזמה בפייסבוק תכבוש כותרות? ההימור שלי, קבוצת "אייס קפה ב-16 שקל, לא מוגזם?!" כבר בדרך לתהילה.
בין שלל המחאות, בולטת בכישלונה קבוצת המוחים המיתולוגית שמתחזקת את אם כל המחאות - כבר שנתיים שהחרדים מפגינים נגד חילול השבת בבירה, וזה לא מזיז לאף אחד. מה יוצא להם מזה? מה הם בדיוק מנסים להשיג?
מעבר לכך שההפגנות הקפיצו את הרייטינג לכל מהדורות החדשות בשבת, והצמידו עוד עשרות אלפי גולשים לאתרי האינטרנט, שזה חילול שבת מרשים בהיקפו כשלעצמו, המחאה של החרדים נגד פתיחת החניונים בבירה לא גורמת לאף אחד להרגיש משהו כלפי שמירת השבת. להפך. המאבק האלים שלהם מצליח לעורר רק אנטגוניזם - כלפי עצמם וכלפי היום הקדוש.
לאן נעלמו כולם?
כמחצית מהאוכלוסייה בישראל מגדירה את עצמה חרדית, דתית או מסורתית, ולמרות זאת - רובם המוחלט אפילו לא חוכך בדעתו להשתתף במאבקים הללו. ובכלל, ההיסטוריה של ההפגנות החרדיות רצופה בכישלונות חרוצים - חניון קרתא עודנו פתוח בשבת, האם המרעיבה הודתה באשמה והחפירות הארכיאולוגיות במתחם אנדרומדה הסתיימו בעיתן.
אז מה גורם למחאות מסוימות להצליח ולאחרות לא? איך זה שמחירי הקוטג' ירדו, ושכמה מאות סטודנטים שרובצים באוהלים בחוסר מעש מצליחים לגייס מהמדינה מנה גדושה של אמפתיה, בעוד שהשבת בירושלים עדיין מחוללת?
התשובה פשוטה. מחאות מוצלחות פונות לרגש קולקטיבי. האזרח שיושב בבית אמור לצפות בהם ולהגיד לעצמו "וואלה, גם אני חשבתי על זה". אבל מחאת החרדים לא מרגשת אף צופה, ולא מעוררת שום הזדהות. החרדים, בניגוד לקבוצות מחאה אחרות, אינם פורטים על מיתרי הרגש היהודי, ואינם פונים ללב שותפיהם המכבדים את השבת. הם לא מחפשים שום מכנה משותף מלבד זה שלהם עצמם.
מישהו להפגין איתו
כבוד השבת, אוטונומיה בחינוך, אם מרעיבה או קברים מחוללים - אלו רק תירוצים להתאגד. לא סתם החרדים משחקים על קלף של מלחמות אבודות מראש, שכן ספק אם בינם לבין עצמם הם מאמינים שייצא מזה משהו. זו פשוט דרך נפלאה לחזק את תחושת השייכות בקרב צבא המאמינים שלהם.
קבוצות מאוגדות שואבות את כוחן, בין היתר, מהצבת יעד לשנאה. מישהו לפעול נגדו, משהו שידגיש את תחושת
ה"אנחנו מול הם". המלחמה האמיתית שלהם אינה נגד חילולי שבת או קברים, אלא נגד החוק הישראלי, המייצג לוגיקה אנושית שהולכת ומכרסמת ברעיון ה"חוכמה האלוהית" ומציגה אלטרנטיבה למוסר התורני.
כשזה הקו המנחה, כבר ממש לא משנה על מה נלחמים, העיקר שאל מול זה עומדת אידאולוגיה בלתי מתפשרת המאפשרת עוד חוויה מלכדת. אין דבר מאחד יותר מאשר מאזוכיזם המוני, חירוף נפש פיזי על נושא שזר לא יבין כדי לייצר גאווה מגזרית. המחאות החרדיות הן לא יותר מאופיום למאמינים.
לפנייה לכתב/ת 
