אמא, הבטחת לנו דישון לשבת!
כשהתורה כותבת שהשור, הכבש והעז הם בעלי חיים כשרים, אנחנו יודעים על מה מדובר, אבל מה הם לעזאזל אקו או זמר? מחקר חדש מנסה לברר, גם באמצעות ממצאים ארכיאולוגיים
כשראובן, שמעון ולוי התיישבו לארוחה משפחתית בדותן או בעמק חברון, מה הם אכלו? התורה מפרטת לנו תפריט המונה עשרה בעלי חיים שהותרו לאכילה, בהם שור, שה, כשבים ועזים. את אלה אנחנו מכירים, ואפילו אוכלים עד היום, אבל בהמשך מופיעים היחמור, האקו, הדישון, התאו והזמר. היי, מה זה זמר? איך אוכלים אותו? איזה טעם יש לאקו?
מחקר ארכיאו-זאולוגי חדש, שנערך על-ידי ד"ר גיא בר עז וד"ר רם בוכניק מאוניברסיטת חיפה, ופרופ' זהר עמר מאוניברסיטת בר-אילן, מנסה לזהות באמצעות ממצאים ארכיאולוגים, את מיני החיות הטהורות שטיבן אינו ידוע. המחקר מסתמך על אלפי עצמות של חיות בר, ועל יותר מ-130 אתרי חפירות מקראים.
המחקר ממפה את המנות העיקריות השכיחות ביותר במזון של האדם מישראל בתקופת המקרא, ומגלה גם מה נחשב למעדן גורמה, שהוגש רק לאלפיון העליון, ומי הן החיות ששמן אינו מוכר לנו - האם הן נכחדו, או ששמן שונה במהלך השנים.
יחמור לא קופץ בראש
"אנחנו מעריכים שהשמות של חלק מבעלי החיים שונו, וחלק בוודאי נכחדו", מסביר בר עז, "זו גם בדיוק הסיבה שהחלטנו לתקוף את השאלה באמצעות הממצאים הארכיאולוגיים. הזיהוי נעשה על סמך שכיחותם של הפרסתנים בארץ ישראל בתקופת המקראית. כך יכולנו בקלות לפסול זיהויים של חיות שלא היו קיימות פה בכלל בתקופות ההיא.
"למשל, אם בחלק מתרגומי התנ"ך זיהו את הזמר עם הג'ירף, יכולנו לפסול את האפשרות הזו לאלתר, שכן הממצא הארכיאולוגי מעיד שלא היו בתקופה זו ג'ירפות בארץ. מחקרים מראים שבעל-חיים זה היה חלק מהעולם החי של מצרים העתיקה. ייתכן שמין זה הובא לישראל בתקופת המקרא דרך מצרים, ושהיה בעל חיים אקזוטי ונדיר שגודל בגני חיות ממלכתיים, יש עדויות לכך
מארץ ישראל מהתקופה הביזנטית. עם זאת, אין ספק שהג'ירף לא היה שכיח במצרים וישראל".
בר עז מעלה אפשרות לפיה יש משמעות לסדר הופעת השמות במקרא. לפי זה, הכתוב פותח בחיות המשק הכשרות - שור, כבש ועז, וגומר בחיות הבר, שייתכן שחלקן בויתו, כמו שור הבר, כבש הבר או עז הבר.
"הצבי והאיל פותחים את הרשימה, ולכן לפי גישה זו הם הנפוצים ביותר", אומר בר עז. "יש בזה לא-מעט היגיון, שכן הצבי והאיל הן חיות הבר הנפוצות ביותר באתרי ישראל הקדומה בתקופת המקרא, ונראה שהן גם חיות הבר השכיחות ביותר במזונו של האדם בישראל בתקופת המקרא.
"הזמר סוגר את הרשימה, ולכן הוא הנדיר ביותר. ישנה הנחה כי הזמר הוא מן עז בר או כבש בר. הנחה זו רומזת שכל החיות הטהורות שבמקרא היו בעלי חיים שהיו בארץ ישראל וסביבותיה בתקופת המקרא. מכל מקום, לגבי זיהוי הזמר אין ממצא ארכיאו-זאולוגי המסייע בהכרעה ברורה בין הצעות הזיהוי השונות".
מסקנותיו של המחקר מציגות זיהוי אפשרי לכל אחת ממיני החיות הטהורות. האיל הוא איל אדמוני או יחמור פרסי, הצבי הוא צבי ארץ ישראלי או צבי הנגב, היחמור הוא אנטיפולה ממין בובל, האקו הוא יעל, הדישון הוא ראם, התאו הוא שור הבר, והזמר הוא עז הבר או כבש בר. אם תרצו להוסיף אותם לתפריט שלכם תתקלו בבעיה מאחר שחלקם כבר נכחדו.
"שור הבר נכחד מנופי הארץ לפני כ-3,000 שנה", מסביר בר עז, "הפרטים האחרונים רעו במישור החוף בתקופת הברזל. הוא נכחד מן העולם לגמרי בשלהי ימי הביניים. שור הבר הוא אבי הבקר המבוית. עז הבר לא נכחדה. מופע אחד שלה הוא היעל, לפי רשות הטבע הסורית יש גם עזי בר גם בסוריה. עכשיו אני חופר בין השאר שרידים של עזי בר בארמניה".
יקרים האיילים האלה
לצד זיהוי החיות הטהורות, מציע המחקר מי מבינהן נמנו על מרכיבי הארוחות בארמונות מלכים בלבד. "חיות הבר לא נאכלו בעולם העתיק על-ידי פשוטי העם", מסביר בר עז. "איילים נחשבים מעדן ומזון מלכים. הקיסרים הרומים, צארים רוסים ואחרים, כולם הקימו מכלאות לגידול איילים ששימשו לציד. דרך אגב, היחמור
הובא לבריטניה בפעם הראשונה במאה ה-12 על ידי השלטון הנורמאני. גם הוא נחשב אז למעדן אצולה, ועל פי חוקי היער אסור לפשוטי העם לצוד אותו. אצלנו יש לא מעט יחמורים באתרים מקראים, ואלה בעיקר באתרים שבהם נמצאו עדויות למינים אקזוטיים נוספים כמו דג נסיכת הנילוס והסלמון של העולם העתיק.
"ממצאים אלה מלמדים על הסטטוס החברתי הגבוה של הצרכנים. יש כפרים ואתרים חקלאים שבהם אין יחמורים, ולעומתם אתרים מקראים גדולים ומפוארים שבהם יש. מכאן הקביעה שהיחמור הפרסי נחשב למעדן יוקרתי של העולם העתיק"
לפנייה לכתב/ת 
