יש תשובה, יש חברים
היינו החברות הכי טובות, ואני עדיין אוהבת אותן בכל לבי, איך שהן - בלי תנאים, בלי הטפות לחזרה בתשובה. זה היה הכי ברור כשאבא של מאיה נפטר, ונחתתי בביתם, בדיוק כמו בגיל 12
הפרסומת פגעה לי בול בפוני. זה לא היה עודף הסכרין ההוליוודי מייד אין יזראל, אלא החיבור בין הישראליות, הלויאליות, והיסטורית - החזרה בתשובה הפרטית שלי, שגרמו לגרוני להשתנק.
מכיתה ג' היינו החברות הכי טובות - מאיה, לי, דנה, שירה, נויה ואיה. עברו המון שנים, ועברנו אין סוף חוויות מדהימות ומשברים
ביום שבת, בסעודה שנייה, תוחקרתי על-ידי חברים, אפרופו אותה פרסומת, איך כל אחת מהן קיבלה את התשובה שלי? ואם התשובה לא הפרידה בינינו?
"הראשונה, אתם יודעים, השם הפעיל את מידת המתיקות שלו, והחזיר גם אותה בתשובה", אבל על האחרות, לא היתה לי תשובה סדורה. "בטבעיות לגמרי", עניתי לאחר זמן קצר. אבל אז הקדשתי לזה מחשבה נוספת - איך זה יכול להיות? איך יכול להיות שמשהו כל-כך עמוק בי השתנה ולא שינה איתו את היחסים בינינו?
יש תשובה לתשובה
את התשובה האמיתית קיבלתי, לצערי, בסמס בראשון בבוקר. "אבא נפטר הבוקר, ההלוויה תתקיים מחר כנראה. נשיקות, מאיה". אחרי שהצלחתי להרגיע את הבכי, לקחתי את עוגת השמרים שנשארה משבת וטסתי לבית של ההורים של מאיה בתל אביב.
בדרך לשם עלו בי חששות. הראשון - שיבקשו ממני איזושהי תשובה בעלת אוריינטציה אלוקית, ואני אעמוד, חסרת תשובות, או גרוע מזה, עם תשובות שאינן מסברות אוזניים לסבל שעבר על המשפחה בתקופה האחרונה. השני - שיפחדו שאני הולכת להטיף על החיים שאחרי המוות, ועל מנהגי השבעה השונים, ללא כבוד לאמונת בני הבית.
אבל אמא של מאיה בכלל לא הופתעה לראות אותי, כאילו לא עברו שנים מאז שהייתי שם. כאילו רק אתמול הייתי כמו הבת הרביעית במשפחתה, שטפתי כלים, תליתי עם מאיה כביסה, קראתי סיפור לפני השינה לאחות הקטנה והלכתי לסבתא עדינה לאכול צ'ולנט בשבת בבוקר.
מאיה, שהגיעה כמה דקות אחרי, גם לא הופתעה למצוא אותי שם, אפילו שבפירוש אמרה שאין לי בשביל מה לבוא. היא לא שאלה למה בכל זאת הגעתי, פשוט שמחה לראות אותי שם. זה היה ברור שאין מקום אחר בעולם שבו אני אמורה להיות.
אחרי שבכינו, התיישבנו במטבח והתחלנו לקשקש. ופתאום חזרנו להיות שוב בנות 12, במטבח של ההורים, אוכלות בייגלה עם חמאה מלוחה.
היחד שנשאר
הרגשתי הקלה. אף אחד מהחששות שלי לא התגשם. נשמתי לרווחה. כי האמת היא, שאין דבר שעשיתי כדי לזכות בחזרה בתשובה. ולכן אין לי זכות (או רצון) להטיף לאלו ש"עדיין לא זכו". ואין דבר יותר מעצבן מאשר דוס מואר, שמסביר לאהוביו על דרכיהם הקלוקלות מתוך
רצון פנימי טוב לגאול את נפשם לפני בוא המשיח.
בערב, כשקילחתי את הקטן, כבר ידעתי למה החזרה בתשובה לא שינתה את האהבה בינינו. נזכרתי בכל החוויות שחוויתי עם הבנות. כמעט שאין חוויה אחת מהילדות שלי בלי אחת מהן: האהבות הראשונות - התאהבנו יחד, שערות ברגליים - הורדנו ביחד, , טיפולי כינים עשינו אחת לשנייה, רקדנו יחד, רישיון נהיגה הוצאנו יחד. איבדנו הורים, התאכזבנו, גדלנו. יחד.
אני אוהבת אותן בכל לבי, איך שהן. כל מה שאני מתפללת עליהן ורוצה בשבילן זה שהן יהיו מאושרות. כמו שהן עכשיו, (כמו שהן היו בגיל 12), בלי תנאים, בלי הטפות.
לפנייה לכתב/ת 
