לאט אבל בטוח. על שילוב נכים בעבודה
כמעט עשר שנים עברו מאז שביתת הנכים, שהובילה להקמת ועדת לרון וגרמה למדינה לבחון כיצד היא מסייעת לנכים ומוגבלים להשתלב בשוק העבודה. מה השתנה מאז? מתברר שלא מעט. הכירו את המהפכה שלא שמעתם עליה
להלן דוגמא להמחשה: השנה היא 1997. ישראל ישראלי, כבד ראייה מאזור המרכז, מחפש עבודה. הוא מוצא משרה חלקית בשכר של 2,000 ש"ח לחודש אך נאלץ לשלם מחיר כבד של אובדן קצבת הנכות שלו וההטבות הנלוות אליה. לאחר שחלה התדרדרות במצבו הרפואי, י' נאלץ לעזוב את העבודה ומתחיל (שוב) במסע תלאות מול הביטוח לאומי להוכחה שהוא זכאי לקצבת הנכות אותה איבד.
שנת 2010. ישראלי שוב חוזר לחפש עבודה. הדרך לא קלה אך לעזרתו עומד חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות משנת 1998 שאוסר על אפליית אנשים עם מוגבלות בעבודה. י' שוב מוצא משרה חלקית בשכר של 2,000 ש"ח לחודש, אך בזכות "חוק לרון" (להלן) הוא שומר על זכותו לקצבת נכות. יתר על כן, הוא מפנה את תשומת לב המעסיק לזכאותו לקבל החזר כספי מהמדינה על התאמת עמדת העבודה שלו לצרכיו המיוחדים (מסך מחשב מיוחד והכשרה אישית) בזכות תקנות השתתפות המדינה במימון התאמות.
הדוגמא הזאת מבוססת על המציאות. בשנים האחרונות נעשו שינויים מפליגים ברמה החוקית במדינה, והולך ומשתנה גם הדיון סביב קידום חברתי בכלל ותעסוקתי בפרט של אנשים עם מוגבלות.
גם הנכים צריכים לעבור שינוי בגישה (צילום: AP)
פריצת הדרך המשמעותית ביותר התרחשה בשנת 1998 עם קבלת "חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות התשנ"ח 1998". זה אולי נשמע הזוי אבל עד לקבלת החוק, לפני 13 שנים בסך הכל, זה היה חוקי לחלוטין להפלות אדם על רקע מוגבלות כזאת או אחרת. בשנת 2000 הוקמה במשרד המשפטים "נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות", אשר החלה לפעול למען ישום בפועל של חוק השוויון, ולהנעת חקיקה שתקדם באופן משמעותי את זכויותיהם ושילובם בקהילה של אנשים עם מוגבלות.
בחורף 2002 התרחשה מה שנקראת היום "שביתת הנכים הגדולה". אחד מהישגי השביתה היה הקמת ועדת לרון, שקבעה את תיקון 109 לחוק ביטוח לאומי, שאיפשר, לראשונה, לאנשים עם מוגבלות לצאת לשוק העבודה מבלי לאבד את קצבת הנכות וההטבות הנלוות לה.
"הנציבות הובילה את השינויים המשפטיים בועדה" אומרת גב' ליאורה רופמן, ממונה תחום בכיר - שילוב בקהילה, בנציבות שוויון זכויות לאנשים עם
מוגבלות. "בין ההישגים נמצא התיקון שנועד לבטל עוול קדום שבו אדם עם מוגבלות שיצא לעבוד והרוויח סכום נמוך מאוד, נמוך בהרבה אפילו משכר מינימום, כבר היתה נשללת ממנו הקצבה לחלוטין”.
ההיגיון הקפקאי של החוק אמר שגם אם אותו אדם עזב את מקום העבודה עקב הידרדרות במצבו, הוא נדרש להוכיח מחדש את זכאותו לקצבה. “את המצב האבסורדי הזה החוק בא לתקן", מסבירה רופמן. "השיטה הקודמת יצרה תמריץ שלילי ליציאה לעבודה. התיקון נועד לאפשר מצב נורמלי בו אדם יצא לעבוד וימשיך לקבל קצבה ואת ההטבות הנלוות לה, עם הפחתה הדרגתית ואיטית עם העליה בשכר. התיקון יוצר רשת ביטחון עבור מקבל קצבת הנכות, שגם אם יפוטר או תקטן הכנסתו, זכויותיו יישמרו ודרגת אי הכושר שנקבעה לו לא תשתנה, ללא הגבלת זמן."
שכר מינימום, השתתפות המדינה ורצף תעסוקתי
חקיקה נוספת (ושנויה מאוד במחלוקת) היא תקנות שכר מינימום מותאם התשס"ב 2002, המאפשרת לאנשים עם מוגבלות בעלי יכולת עבודה מופחתת להגיש בקשה לשכר מינימום יחסי המותאם ליכולת העבודה המופחתת שלהם. “הנציבות אמנם התנגדה לתקנות אלו", אומרת רופמן, "אך בראייה פרגמטית ניתן לומר שמדובר בחקיקה שעוקרת מן השורש היבטים מסוימים של ניצול אנשים עם מוגבלות, מאחר והתקנות מחייבות קיום יחסי עובד-מעביד על כל הזכויות המשתמעות מכך, מה שלא היה מובן מאליו קודם התקנות.”תמריץ חיובי נוסף לשילוב של אנשים עם מוגבלות בשוק התעסוקה הוא השתתפות המדינה במימון התאמות במקום העבודה במסגרת תקנות חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות התשס"ו 2006. התקנות קובעות שמעסיק
"נושא נוסף, בעל השפעה מהפכנית של ממש על עולם העבודה של אנשים עם מוגבלות הוא עקרון הרצף התעסוקתי", אומרת רופמן. עקרון הרצף התעסוקתי הועלה לסדר היום על ידי ועדת לרון, והוא מדבר על רצף לינארי מתעסוקה שיקומית (מפעלים מוגנים) לתעסוקה נתמכת (תמיכה או ליווי שיקומי בתעסוקה בשוק הפתוח) ועד להשמה בשוק הפתוח במסגרת יחסי עובד- מעביד רגילים.
עקרון הרצף התעסוקתי מייצג שינוי עמוק מתפיסה שלאנשים עם מוגבלות אין יכולת וכישורים, ולכן מוטב שיעבדו בכל דבר ולו רק לשם המסגרת בלבד, לתפיסה שמדובר באנשים בעלי יכולות, פוטנציאל, ויכולת להתקדם. "המושג 'תעסוקה נתמכת' חלחל לעומק והוא עומד כיום במרכז השיח השיקומי של מרבית הגורמים העוסקים בתחום”, רופמן מספרת. "לפני כארבע שנים השתתפתי בוועדה על תעסוקה נתמכת ואחד הגורמים הבכירים היה מלא בחרדה מפגיעה במפעלים המוגנים. אחרי שנתיים-שלוש הוא התחיל לדבר בלהט על תעסוקה נתמכת. כיום יש הרבה מאוד אנשים שדוחפים לכיוון הזה".
השיח אמנם משתנה אך היישום עדיין מדשדש. בעשור האחרון נוספו יותר מ-60 אלף מקבלי קצבאות נכות, אך רק 10 אלף מקבלי קצבאות מצאו עבודה בשוק הפתוח ועוד 3,000 הצטרפו למסגרות מוגנות בשכר של 200-700 שקל בחודש. גם מימוש הזכות להתאמות כרוך עדיין בבירוקרטיה מורכבת.
"מדובר בתהליך מאוד צעיר ולוקח זמן עד שדברים משתרשים ברמת השטח", אומרת רופמן. "הגופים השיקומיים והממשלתיים צריכים לשחרר תפיסות ישנות ששלטו כאן במשך הרבה שנים". אך השינוי לא יכול לקרות רק ברמת הממסד, אלא חייב להתרחש גם בקרב החברה הישראלית. "אני רואה יותר ויותר מעסיקים שמגיעים לפורומים ומוכנים לדבר, אך עדיין יש המון חרדות ופחדים. החברה כולה צריכה לעבור שינוי בהתייחסות לאנשים עם מוגבלויות".
מי שעוד צריך לעבור שינוי הם האנשים עם מוגבלויות עצמם. "חלק גדול מהאנשים עם מוגבלויות שהיום הם בני 50-40 עברו סוציאליזציה איומה שאין להם מה לתרום לשוק העבודה. אין ספק שהתהליך מעורר המון חרדות וחוסר אמון, חלקן בצדק רב, עקב ניסיון מר רב שנים מול הממסד".
למרות הקשיים, רופמן אופטימית: "מדובר בשינויים שמתרחשים מהר ובזמן קצר. בטווח הארוך, בהנחה שהדברים ייושמו כהלכה, מדובר בבשורה אמיתית".
לפנייה לכתב/ת 
