אם נשים היו המנהיגות – אולי לא היו אוהלים

דפני ליף, בת 25

עיסוק: סטודנטית לקולנוע, עורכת וידאו, במאית מתחילה

תפקיד בכוח: מייסדת המחאה

"ידעתי שאם לא אקום ואעשה מעשה לא יהיה יותר מקום לחלומות ולתקוות שלי. ידעתי שאם בקרוב לא יקרה משהו - אז אין לי עתיד", אומרת דפני ליף, שפניה הם המזוהים ביותר עם המחאה. ליף היא הצעירה שהזמינה לפני שבועיים וחצי, בפייסבוק, את כולם להקים איתה אוהל בשדרה ומצאה את עצמה מובילה את המהפכה האזרחית הגדולה ביותר שידעה מדינת ישראל. 

- מה כתבת בהודעת הפייסבוק שהתחילה את הכל?

"כתבתי שביום חמישי 14/7 אקח אוהל ואחנוך את דירתי החדשה מול כיכר הבימה, מי שרוצה מוזמן להצטרף, זו הייתה הודעה נינוחה לא מתלהמת, הבעתי את המצוקה שלי והתגובות לא אחרו להגיע"

-על איזה מצוקה את מדברת?

"יוקר מחיה אדיר. הגעתי לכאן לפני שש שנים מירושלים ומאז גרתי בשלוש דירות. עכשיו נדרשתי לפנות את הדירה שבה התגוררתי והבנתי שאם לא אקום ואעשה מעשה איאלץ לחיות בפחון. אני סטודנטית שמשתכרת שכר סטודנט ויוקר המחיה לא מאפשר לי לגמור את החודש".

-מה קרה דווקא עכשיו שמאפשר את גלי המחאה האדירים הללו, בכל הארץ?

"אני חושבת שזה חלק מגלי מחאה שמאפיינים את כל העולם. אנשים פתאום הבינו שיש דברים בסיסיים בחייהם שחסרים להם. העצרות שהתקיימו אתמול ברחבי הארץ מלמדות שזו אינה רק מחאה תל אביבית - זו מחאה שנוגעת בכל רבדי החברה הישראלית, דיור זו זכות בסיסית לכול אדם באשר הוא, זה לא מותרות".

-איזה אנשים מגיעים למאהל?

"כולם: דתיים, חילונים, ימנים, שמאלנים, ערבים. גיליתי שהבסיס של כולנו דומה - כל אחד הביא עימו גל של כאב, ונוצר שיח אמיתי בין כולם, מה שעד היום לא היה קיים בחברה הישראלית. המכנה המשותף של כולם, מכל רחבי הארץ, הוא הכאב החברתי חוצה הגבולות".

-איך את מסבירה את זה שדווקא נשים מובילות את המאבק?

"אני לא יודעת אבל מה שחשוב שהקול הנשי שהיה כאן תמיד - נשמע עכשיו בבירור. אני חושבת שלנשים יש פחות אגו והן באות ממקום סבלני וסובלני".

דפני ליף. עברה דירה לאוהל והציתה גל מחאה בכל הארץ

עיסוק: סטודנטית לתואר שני בפילוסופיה והיסטוריה, עיתונאית

תפקיד בכוח:  אחראית תקשורת

 "אנחנו רגילים לחיות במקום רדוף אסונות, במצב מלחמה תמידי, לכן לא נלחמנו אף פעם על הדברים הבסיסיים, אבל הגיע הזמן שנלמד שאפשר לשלב ביטחון עם חברה, מדובר בחלומות שאנשים לא העזו לנסח במילים - אבל הגיע הזמן שהם יתגשמו", אומרת שפיר.

-איך את מסבירה את העובדה שהמחאה הזו נוסדה על ידי נשים?

"הדמויות המרכזיות בחברה שלנו הן דמויות גבריות וכשאישה הופכת לדמות מרכזית אומרים שיש לה ביצים. זו השפה שלנו, שפה שבה מוקירים כוח, אלימות ואיום וכתוצאה מכך - המאבקים שאנחנו רגילים לנהל הם מאבקי כוח.

לעומת זאת, נשים לומדות שכדי לשרוד בחיים יש להשתמש גם בכוחות אחרים, ואכאן אנחנו משתמשות בדיוק בכוחות האלו. המחאה מתאפיינת בסוג של שיח שאינו אלים, ובקבוצה שהתחילה אותה יש כוח נשי מאוד ברור שמסוגל להכיל להיות רך ובה בעת תובעני".

-מה גרם לנו לחשוב שאפשר אחרת?

"אני חושבת שהאוהל הראשון שהוקם ובעקבותיו האוהלים שנוספו גרמו לאנשים להבין שאפשר, שמותר. הרגילו אותנו במשך שנים שדתיים וחילוניים ימנים ושמאלנים לא יכולים לשבת יחד, שאנחנו אויבים.

הרגילו אותנו להילחם אחד בשני במקום לאחד שורות. כאן אתה מגלה שלכולנו יש צרכים בסיסיים משותפים, חינוך, בריאות ודיור ובשביל זה אנשים מתקבצים לקהילה שנקראת מדינה, כדי שיוכלו לקבל את הבסיס על מנת לנהל חיים תקינים. אחרת, אין שום סיבה להיות אזרח".

-מה צריך להשתנות?

"משהו ברמה הבסיסית, אנחנו בשנת 2011 ואנחנו לא מבקשים לשוב למדינת הרווחה של פעם, אנחנו מבקשים להחזיר לעצמנו את המדינה שלנו לקחת אותה בידיים אני יודעת שאלו מילים גדולות אבל צריך להבין שמדובר במאבק מאוד גדול, ולכן אין למחאה מטרה אחת או כותרת אחת". 

איה שושן, בת 27

עיסוק: בוגרת לימודי אתיקה, פוליטיקה וכלכלה

תפקיד בכוח: נציגת מאהל רוטשילד בפורום מאהלי המחאה הארצי

"זו מחאה נשית זה חלק מרוח החופש העצמה שכול אזרח מקבל וביניהם גם נשים שמקבלות העצמה שזה נכון ואפשר. זהו מאבק לשוויון וחופש. יכול מאוד להיות שאם נשים היו מנהלות את המדינה לא היינו זקוקים לאוהלים".

-נבחרת לאחרונה לעמוד בראש מאהל רוטשילד כחלק מפורום נציגי המאהלים ברחבי הארץ, מה זה אומר?

"ישנם 20 נציגי מאהלים ואני מניחה שבקרוב נגיע לארבעים הם אלו שיתוו את הקווים המנחים של מחאת האוהלים, כדי שנוכל לשים את הדברים במסגרת לשים קו ברור מתחת לדרישות שלנו, על מה אנחנו מוחים, שהרי זה לא רק דיור כי כשייפתר עניין הדיור יצוף נושא הבריאות והחינוך ועוד ועוד".

-הגעת לכאן מספרד הישר לשדרות רוטשילד יום אחרי שהכול התחיל, האמנת שזה יגיע לממדים האלה?

"לפני שהגעתי לכאן עבדתי בספרד במכון ליחסים בינלאומיים במהלך חודש מאי החלו שם הפגנות ענק זה התחיל ממחאה כנגד המפלגות בבחירות המקומיות והתפשט לנושאים נוספים.

 אלמלא הייתי רואה בספרד שזה אפשרי לא הייתי מאמינה בחיים שזה יכול לקרות, אבל מאחר וראיתי שם איך הצעירים יוצאים בהמוניהם לרחובות ידעתי שגם כאן זה יכול לקרות. נחתי ברוטשילד והבאתי איתי מכתב מהצעירים בספרד הם אלו שנתנו לי את התקווה שגם כאן בישראל מחאה אזרחית זה דבר אפשרי".

-את חושבת שמה שקורה כאן זה חלק מתהליך כלל עולמי?

"בפירוש כן, זה חלק מתהליך גלובלי, כאשר לכול מקום יש את הסיבות שלו אבל ההתעוררות העממית היא עולמית, ואנחנו עדים לה במדינות ערב בספרד, באינדונזיה, בארצות הברית ועוד. מטבע הדברים אנחנו חיים היום בעולם שהוא כפר גלובלי כך שזה גם לא פסח עלינו". 

איה שושן. השראה ומכתב מהמחאה בספרד

ארין מדר, בת 23
עיסוק: סטודנטית לתרבות יצירה והפקה במכללת ספיר

תפקיד בכוח: אחראית מטבח

"אנחנו נשאר כאן כמה זמן שיידרש עד שיבוא השינוי, ודרוש כאן שינוי בכמה רבדים, יש לתקן מחדלים של ממשלות ישראל לדורותיהם והאזרח שעד היום שתק וקיבל בהכנעה את מה שקורה כאן לא ישוב לשתוק", אומרת מדר שאחראית על התזונה של אלפי אנשים מדי יום.

-איך הגעת לכאן?

"שמעתי על המחאה מחברים והחלטתי להגיע לכאן כי גם אני בעבר גרתי בתל אביב ואני יודעת ומכירה את ההתמודדות הקשה. בערב השבת הראשון במאהל היו כאן אולי עשרים אוהלים ועזרתי לסדר את השולחן. אז עוד לא האמנתי שתוך כמה ימים השולחן הזה יאכיל מדי יום אלפי אנשים".

-את אחראית על האכלת אלפי פיות רעבים ביום, איך עושים את זה?

"נדרשת הפקה אדירה כדי לסנכרן בין התורמים שדואגים לנו לאוכל, השפים שמבשלים בהתנדבות והעוזרים, כדי שהדבר העצום הזה יתקתק. יש לנו ארבע משמרות ביום ובכול משמרת עשרה עוזרים. מרגש לראות את רוח ההתנדבות הנושבת מכולם".

-מה מייחד את המחאה הזו?

"זו מחאה שמובלת על ידי נשים כי נשים מגיעות ממקום של אכפתיות ודאגה. עד היום מי שהנהיג את המדינה היו בעיקר גברים ולצערי מה שעמד תמיד בראש סדר עדיפויות שלהם היה מצע ביטחוני מדיני ואם היה משהו שדיבר על סדר חברתי אז גם הוא בסוף הגיע לביטחון.

כשפתאום הגיעה דפני שהעזה להשמיע את קולה ועשתה מעשה - ניתנה הגושפנקה לכולם. בעיני דפני היא סמל שחשף את הטוב הקיים בחברה הישראלית. יש במחאה הזו משהו שמאחד את כולנו: גילינו שכולנו באותה צרה ועכשיו הגיעה העת לעשות מעשה".  

ארין מדר. המוחים צריכים לאכול, ובשביל זה היא כאן

פכים קטנים ממחאה גדולה

מוצאים זמן לרומנטיקה בין המחאה והאוהלים

מחאת האמהות חוברת גם היא למחאת הדיור. כולם, בקיצור, נגד יוקר המחיה

גם מוחים - נחים. טוב שיש כמה ספסלים מוצלים

צילומים: חגי אהרון

עוד כתבות באתר לאשה

• איך מתלבשים המוחים? צלמנו חגי לפלר מתעד אותם בשדרה
• תבור אוליביר כותבת יומן: "אז מה אם אני שמנה?"
• עמית מכטינגר חזרה לארץ ואין לה הרבה מה להגיד בנושא
• סימנים של מהפכה - בפקיסטן יש שרת חוץ - אישה