שתף קטע נבחר

 

מחאת הדיור: רוצים להיפגש בתשע בכיכר

במחאה הזו יש אויב חיצוני - ראש הממשלה והאוצר. אבל מתחת לשירים ולשלטים, משהו אחר זועק: רצון חזק ושורשי להיפגש במציאות ולא באמצעות טאץ'-סקרין. בימי בין המצרים זה בדיוק התיקון הדרוש ל"שנאת חינם"

בימים אלו של "בין המצרים", אנו אבלים על חורבנו של בית המקדש. שלוש פעמים בשנה היו עולים ההמונים לרגל כדי להקריב קורבנות, ולהתקרב לאלוקות הגלויה. כשבית המקדש היה קיים, התגלתה האחדות של עם ישראל בעוצמתה הגבוהה ביותר.

 

וכעת מתנהלת מחאה אוהלים ספונטנית, שיצאה לדרך בגלל רצון בבית. ומה זה בית? בית אמור להיות המקום הכי חם, מוגן, עוטף. בבית אתה אמור להרגיש שאוהבים אותך, ושיש מי שרואה אותך ודואג לך. בבית לא יקרה לך שום דבר רע.

 

פעמיים ביקרתי בשדרות רוטשילד וצפיתי במחאת הדיור. בפעם הראשונה בסוף השבוע הראשון למחאה, כאשר רק כמה עשרות אוהלים היו פרושים קרוב לקצה השדרה, וכ-30 איש התגודדו סביב אחד מיו"ר הסטודנטים שבא להביע תמיכה. עוד לא היה ברור לאן נושבות הרוחות וכמה הסיפור הזה יחזיק.

 

בפעם השנייה ביקרתי ממש לאחרונה. עשרות האוהלים הפכו למאות. ניידות של כל כלי התקשורת הגדולים במדינה חנו סביב השדרה. כל 20 מטר בערך היתה התגודדות אחרת, סביב דובר, מצגת, זמר או כמה חבר'ה שמנגנים.

 

במחאה הזו יש "אויב" חיצוני: האוצר וראש הממשלה ביבי נתניהו, כלפיהם מופנית האש. אבל מתחת לצעקות, לשירים ולשלטים, הרגשתי שמשהו אחר זועק. רצון חזק ושורשי להשמיע קול, לפגוש עיניים, להיות ביחד. מדהים לחוש את רמת ההקשבה בכל פאנל רחוב כזה.

 

אהבת חינם

עוד לפני שיימצאו פתרונות דיור משביעי רצון. המחאה, בצורתה היום, עונה על צרכים אישיים-חברתיים. אחד הפרמטרים למדד האושר הוא כאשר אתה מרגיש שאתה עושה משהו חשוב. התחושה בשדרות רוטשילד היא של מהפיכה חברתית אמיתית, ראשונה בעוצמתה בישראל. משהו שייזכר בדפי ההיסטוריה.

 

יש בה גם הרגשה של אחדות והתכללות, כל ישראל חברים. כולם מתארגנים ביחד לפעילות, לארוחות. גם אם זה בקבוצות קטנות זה עדיין מגע אנושי במקום טאץ'-סקרין. בחיים הרגילים בעידן שלנו, רוב הזמן אנשים מנוכרים בבתיהם, פוגשים אחד את השני דרך מסך כזה או אחר. נפגשים לזמן מועט וכל אחד חוזר לדירתו. אין מפגש רצוף ומתמשך. עכשיו זה קורה. מי בכלל רוצה לחזור הביתה?

 

אני בטוחה שיהיו הרבה אנשים עצובים, ברגע שתינתן ההוראה לקפל את האוהלים.

 

יש קולות של מתנגדים למחאת הדיור. למשל: "זו מחאה של שמאלנים" – נכון, תנועות שמאל מנסות לנכס לעצמן את המאבק; "זה פסטיבל בומבמלה, יש פריצות באוהלים" – נכון, גם זה קורה פה ושם; "איפה הייתה התקשורת האוהדת כשאנשים עם חולצות כתומות נלחמו על הבית שלהם" – צודקים. אנשי תקשורת 

מודים היום שלא התייחסו מספיק לממד האנושי, לכאב העצום, לפני ההתנתקות.

 

אבל במקום להתעסק בפירוד, אפשר לקחת מבט-על, מבט של חמלה. בימי בין המיצרים נדרשים כולנו לאהבת חינם ולהפחתת שנאת החינם. תראו איזה דבר יפה זה שעם ישראל רוצה להתאחד ולדבר אחד עם השני.

 

זה לא באמת שההמונים מחפשים דירה, כולם מחפשים בית. זה לא באמת "די להון-שלטון", זה די לבדידות. ומי יודע לאן כל זה יוביל אותנו.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
רוצים למחות יחד
צילום: ירון ברנר
מומלצים