אמא, מה זה צדק חברתי?

"אף פעם לא ראיתי אותך מחייכת ככה בחדשות", קבעה בת התשע – וקצת תבעה לדעת מדוע. על המסך נראתה הפגנת מוצ"ש הראשונה בתל אביב והיא רצתה להבין מיהם האנשים האלה ומה הם עושים.

עד כה ההפגנות היחידות בחייה היו חבויות בין דפי ספר מולדת לכיתה ג', בו כתובים כמה דברים יפים מאד על דמוקרטיה ושוויון, וכמה דברים ממש לא נכונים על זכויות. היא הייתה צריכה לשנן את המילים "חוק חינוך חובה חינם" למבחן וגם להאמין שבאמת יש דבר כזה, לכולם, בצורה שוויונית לגמרי. כשישבתי איתה ללמוד אמרתי לעצמי, לגמרי בשקט, שעוד מעט יגיע היום בו אצטרך להסביר לה שאסור להאמין לכל מה שכתוב בספרי הלימוד. היא רצתה לדעת למה אני מחייכת, וידעתי שהיום הזה הגיע.

באהבה אי אפשר לקנות אפילו ארטיק

נסענו לחיפה. תל אביב, על המון המוחים שלה, קצת גדולה עלינו כרגע. הנסיעה עד שם מנהריה, למי שלא נוהג וזקוק לתחבורה ציבורית, עלולה לעייף עד מאוד. הרכבת מתפוצצת מבני נוער וחיילים, האוטובוס מגיע לעכו ואחר כך צריך עוד אחד ועוד אחד, ונכון שגם בפאתי הפריפריה שלנו יש אוהלים, אבל בחיפה, אמרו, יש גם צעדה. רציתי שהיא תהיה שם ותראה בעיניה את מה שאסביר תוך כדי ואחר כך ובשנים הבאות, כי אסור ש"דמוקרטיה" תישאר בחייה כמילה בתוך ספר. דמוקרטיה צריך לעשות, ואם צריך באמת ודחוף נורא – אז בידיים וברגליים.

"אמא, קמפינג באמצע העיר!", היא התלהבה למראה האוהלים הראשונים, צהלה וביקשה שנצטרף דחוף-דחוף, הרי גם לנו יש אוהל. וזה היה הרגע הנכון לומר שאנשים נמצאים בו באמצע העיר לא בגלל שיש להם אלא בגלל שאין להם או קשה להם.

את ההבדל בין דירה בבעלותו של אדם לבין דירה בשכירות היא יודעת, כי אנחנו גרים בשכירות. בשנה האחרונה היא גם יודעת שזה מפני שכרגע איננו יכולים להרשות לעצמנו יותר מזה. אף פעם לא הסברתי לה מדוע ואף פעם לא ידעתי כמה אנשים עובדים הרבה, מפרנסים ומגדלי-ילדים, מצויים במצבנו. גם עכשיו, אם להודות על האמת, זה לא פשוט להסביר. מה לעשות שהמנטרה "אנחנו לא עשירים בכסף אבל עשירים באהבה", הנהוגה בבית שלנו, לא מקרבת אותנו לארבעה קירות בבעלותנו, או כפי שהעיר אחיה הגדול ממנה בשנתיים: "אבל באהבה אי אפשר לקנות אפילו ארטיק".

אז מה זה צדק חברתי?

היא הולכת "לחקור את האוהלים", ואני שומרת על קשר עין, לא רוצה לכלוא את סקרנותה בכף ידי. מהצד אני מתבוננת באנשים – צעירים ממני בדור וגם מבוגרים כמוני, חלקם הורים - עם אנרגיות בלתי מצויות בחודשי הקיץ, מדברים ומספרים זה לזה איך הם לא גומרים את החודש, ואיפה חשמל ואיפה מים ומה עם איזה חופש פעם בשנתיים ולמה טורקיה יותר זולה ממלון-שלושה-פשפשים באילת ואיך המינוס, והדלק, והצהרונים, והטיטולים, והפנסיה – כל המחאות כולן.

ובתווך נמצאת המחאה של הסטודנטים, שיש להם הכי הרבה מרץ והכי פחות סיכויים להגשים את העתיד שהבטיחו להם הוריהם: תלמד, תעבוד, תצליח – הכל, כך מתברר כעת בודאות שאין כמותה, מבוסס על שקר מוסכם במדינה המופרטת הזאת. האם גם אני אצטרך לשקר לה כך?

"אז מה זה צדק חברתי", היא חוזרת להתעדכן ומוצאת אותי שקועה במייל שהגיע מקרוב-רחוק, איש צעיר בן שלושים שאחרי הצבא ארז את התרמיל שלו ולא חזר. כנראה גם לא יחזור. הנה תמונה של הבית החדש של תום, אני מראה לה. בדיוק לפני שבוע סגר עם הבנק. מזל טוב: חמשת אלפים דולר מקדמה, 95 אלף משכנתא לשלושים שנה, החזר של 500 דולר בערך. קטן עליו. הבית, לעומת זאת, ענק: בתרגום מפיט למטרים, כמעט מאתיים, ויש גינה רחבת ידיים ואפילו בריכת שחייה מתפקדת. זה קורה בעיר נידחת בפלורידה, פלאנט סיטי, ובגלל המשבר הכלכלי העצום שהיה שם – אבל בצמיחה הכלכלית העצומה שיש כאן, אפילו בקצה-קצה הפריפריה על גבול לבנון אין דברים כאלה. וגם לא יהיו.

"נו כבר, אמא, צדק חברתי?", היא מאבדת סבלנות כי אני עסוקה בלהגיד לעצמי שבחיים לא הייתי מוכנה לחיות בפלורידה, או בכל מקום אחר שאינו ארצי ושפתי והאנשים שאני אוהבת. "זה כשהממשלה באמת רוצה שכל האזרחים יחיו בצורה מכבדת, ואם יש לה כסף מהמיסים שאנחנו משלמים היא גם עוזרת להם", אני מפטירה.

"נו, ויש לה?", היא שואלת, ואני מודה שמצבה הפיננסי של המדינה מעולם לא היה טוב יותר.

"והממשלה לא עוזרת?", זועקת הקטנה. קצת, אני אומרת. קצת מדי.

עכשיו זה הזמן לצעוק

מגיל צעיר מאוד אנחנו מנסים להחדיר בהם תחושת צדק: חלוקה שוויונית של הבמבה והצעצועים וזמן האיכות והמחשב ותשומת ליבה של המורה. לכולם מגיע כי כולם בני אדם, לא חשוב מה גובהם, אנחנו אומרים להם פעם אחר פעם. ואפשר לראות את פירות החינוך בזעקה שלה: אבל למה הממשלה לא עוזרת מספיק ?למה?

כבר לא חשוב למה, אני מנסה לפשט את התהליך: עכשיו חשוב לומר לממשלה שאנחנו לא מוכנים לזה יותר. "ברור", היא מביטה בי ממרום המטר וקצת שלה במבט הנוזף הזה שפירושו "די כבר אמא, הבנתי, רק בגלל שאני קטנה זה לא אומר שאני מבינה לאט".

יחד עם הצועדים אנחנו עושות את דרכנו לעבר עצרת או התכנסות או משהו שבו צריך להשמיע קול כי כבר אי אפשר לשתוק, והיא מצטרפת לצעקות. והיא נלהבת כי ככה זה, ילדים מתלהבים מן האפשרות לזעוק בקול רם, לא חשוב מה – ובדיוק משום כך לא גררתי אותה עד היום לאף הפגנה שהיא. ילדים יתלהבו במידה זהה אם נציע להם אידאולוגיה נאצית, קומוניסטית או חמאסית - כל עוד אפשר לזעוק. אבל הפעם זה שונה: עכשיו צריך, לא סתם אפשר, ועכשיו זה גם בשבילה ובשביל אחיה ובגללם אני פה.

"אז עד מתי יהיו כאן אוהלים", היא שואלת כשאני מודיעה שצריך לחזור הביתה. אני מקווה שיהיה להם כוח להמשיך עד שמשהו גדול וחשוב ישתנה", היא התשובה היחידה שעולה בדעתי. כי כל מה שנותר, אם נתבונן במצב בעיניים מפוכחות, הוא התקווה הזאת – ועוד אחת, שאני מנסה לגייס כנגד כל הסיכונים: שבעוד עשר שנים לא תיאלץ גם המפגינה הקטנה שלי לצאת ככה לרחוב. או לפלורידה. שהפעם כולנו, ובתוכנו גם היא ואני שהגענו רק לכמה שעות, באמת נצליח.