לך תחצה מדינה
כשאדם עולה על אופנוע ויוצא למרוץ של כמעט 600 קילומטרים בשטח, מהחרמון ועד אילת, הוא חולם באופן טבעי לצאת עם איזה גביע ביד. אבל איפשהו בתוך הסטייג' הרביעי של ראלי חוצה ישראל, אלי פנגס מצא את עצמו חולם על משהו הרבה יותר צנוע: לסיים את מסע ההישרדות הפסיכי הזה. אלוהים, רק לסיים
11 בלילה בחדר הארחה בקיבוץ מרום גולן. חגי גולדשטיין, איש הצוות שלי, מתזז בין המכונית העמוסה שבחוץ לתיקים שמפוזרים מסביב למיטות. מארגן, מכין, מסדר, מעמיס. הרבה ציוד, הרבה דפים, הרבה פרטים. בתוך כל זה אני שוכב על המיטה עם חתיכת נייר ריקה וראש מלא. מפוצץ. השבועיים האחרונים היו אינטנסיביים מאוד. מסכת הכנות שלא נגמרת אפילו עכשיו, שש וחצי שעות לפני הזינוק לראלי חוצה ישראל.
הרבה זמן חלמתי על המסע הזה מחרמון לאילת. הראלי תפס אותי בכל המקומות הנכונים כשיצאתי אליו לראשונה כמלווה, בשנת 2006, ומאז נמשכתי כמו מגנט לפנטזיה של התמודדות רשמית איתו, פנים אל פנים. מאחורי ההחלטה להפסיק לפנטז ולהתחיל לעשות עמדה בין היתר הידיעה שכל אחד מהאופנועים שהיו ברשותי השתתף באירוע ספורט מוטורי; בשלב זה או אחר בחייהם, כולם עוטרו במדבקות עם מספר מתחרה. כולם למעט האופנוע הנוכחי. ומה ראוי יותר מלזנק לראלי עם אופנוע ראלי, ועוד מסדר גודל ומשקל שמעולם לא שרד את כל המסע עד אילת.
אותו לילה במרום גולן מול חתיכת נייר ריקה בא בסיומו של יום מינהלות: מסע צפונה עד למרגלות החרמון, מעבר בשרשרת חיול קצרה של מינהלת הראלי, הרשמה, בדיקות טכניות, הורדת המסלולים ל־GPS, קבלת ערכת עזרה ראשונה, מדבקות ממוספרות, שפצורים אחרונים. לבסוף רוכזו כל כלי הרכב בחניה סגורה, מבריקים מניקיון ומוכנים להסתערות של יום המחרת. אווירת חג.
צילום: פז בר
לקראת חשכה התנקזתי עם כולם לשמוע תדריך שבמהלכו הצטברו לא מעט הערות והארות חשובות: בקטע SS2 יש מסע אופניים בקרבת מקום. בזינוק לסטייג' הדרומי צריך לזכור לקחת כרטיס זמנים חדש. ב־SS4 צריך להקפיץ את ה־GPS מנקודה 146 ל־147. בנקודה 17 של SS5 יש פנייה מסוכנת שבשנה שעברה העיפה שני כלי רכב מהשביל. כאלה.
את הרשימה הקצרה הזאת העליתי בכתב יד על פיסת הנייר הריקה שייעדתי להדבקה בגובה העיניים, על החלק הפנימי של משקף האופנוע. את החלק העליון של הדף הקטן השארתי ריק, וכששכבתי על המיטה בתוך כל הבלגן - בין מפות וחטיפי אנרגיה, כדורי מלח וקסדות - ניסיתי לחשוב על מסר קטן שייכתב שם בגדול ויעזור לי להתגבר על האתגר. רגע לפני שכיביתי את האור לקראת ארבע שעות של שינה טרופה, מתרגשת ומודאגת, כתבתי שם ארבע מילים:
ראש, ידיים, צמיגים, אבטיח.
1. ראש
לקראת ובתוך המסע המפרך הזה יש תפקיד מפתח לראש שלך, למוח. הוא המפיק, המפקד והמפקח, זה שעמוס במשימות ומרושת בתוכניות ודחוס בפרטים. והראש שלי לא רגיל לזה.
שלולית החיים שלי שלווה בדרך כלל. לזכותי ייאמר שאני עמל לא מעט, פיזית ונפשית, כדי לגונן עליה מסערות מיותרות; לזכותה ייאמר, טפו טפו טפו, שרוב הזמן אין בה יותר מאדוות קלות של מצבי רוח. אבל הראלי הזה פרע את השלווה. מגף מוטוקרוס כבד דרך בשלולית שלי, והעיף ממנה את כל המים בפסיעה אחת גסה.
בימים שקדמו לראלי, הראש מצא מזור רק כשהייתי מתיישב על דלי צבע הפוך ובוהה באופנוע, חולם בהקיץ על רכיבה במדבר. מדמיין אותו עם צמיגי שטח, עם מתקן ל־GPS, עם כנף קדמית גבוהה. ואז הייתי נסחף ומתחיל לחשוב איך
אני משיג ומתקין את כל האביזרים, נזכר בדברים אחרים שעוד צריך לעשות, מנסה לארגן במחשבות את הזמן שנותר. ואז האטרף היה חוזר.
יום הראלי, יגיד לכם כל מתחרה, הוא יום מבחן. אין בו מקום לאטרף. מדובר בכמעט 600 קילומטרים, על זמנים, דרך שטח שחלקו לא פשוט בכלל. לא יעזור, הארץ אכזרית. תוואי הקרקע שלה, היובש, האבנים, האבק המעוור, החום - אי אפשר לצלוח את כל אלה בקצב גבוה בלי להכין הכל מראש, עד הפרט הכי קטן. בלי להגיע למצב שאתה יכול להתמודד, על המקום, עם כל מה שהראלי זורק עליך.
בשעה 5:38 בבוקר יום שישי האחרון של חודש מאי, באור ראשון על קו הזינוק עם הגב לחרמון, כל מה שנכתב עד כאן התנקז לתוך הראש הלא מתורגל שלי. אם תזכו פעם לזנק לחוויה כזאת, רשמו לפניכם שזה הרגע לסנכרן את הכל. למנן, לנתח, לנהל, להישאר על הגלגלים - הכל כדי להביא תוצאה. כדי לסיים.
היד של המרשל מונה אצבעות לאחור מול הפרצוף שלך ואז נופלת. האופנוע מזנק לדרך. ככה, בשאגת אגזוזים של וי־טווין ונשימה עמוקה, מתחיל המבחן. ושלי נפתח בטעות ניווט אחרי לא יותר מ־50 מטר. "ראש, בנאדם, ראש!", צעקתי על עצמי תוך כדי סיבוב על המקום, תיקון, וקדימה אל שבילי רמת הגולן.
זה לא רומנטי ומגניב כמו שזה נשמע, הקטע של רכיבה בזריחה על הרמה. עוד לפני שהספקתי להעביר להילוך שלישי מצאתי את עצמי עם אופנוע ששוקל 200 קילו בתוך שביל טנקים מצולק בקוליסים ומעוות בגלים שחורים שלא נגמרים עד האופק. בערך 20 קילומטר של בוקר טוב, מעלה־מטה, ערבול מתמשך שבתוכו אומר לך הלב שאתה פחדן ואיטי, והראש אומר תירגע. עוד מעט זה ייגמר ותוכל לעלות על הגז.
בקרת קצב היא שם המשחק ברכיבה ארוכה כמו זאת. זה התפקיד האמיתי של הראש, הפקודה הבסיסית שהוא צריך לשלוח, מוכרת ונדושה ככל שתהיה: בכל הקשור למהירות התנועה של האופנוע, אם יש ספק אז אין ספק. תוריד מהירות. הדבר האחרון שאתה רוצה זה לנחות על האף בתוך ערמה של סלעי בזלת.
כשהשבילים נפתחים והאופנוע מתחיל לטוס, קשה יותר לשמור על העיקרון הזה. קשה להחזיק לאורך זמן על אזור הדמדומים שבין הכי מהר להכי בטוח; זאת רמת פוקוס מאוד אינטנסיבית, שעות על גבי שעות של ניסיון מפרך לשלוט בכל המשתנים תוך השגחה מלאה על חרב הפיפיות שבתוך הראש שלך. כי הכלים שבאמצעותם אתה יכול ומוכן לתקוף הם גם אלה שיחסלו אותך אם תפשל.
רמות סירין, לכיוון מרחביה שבעמק יזרעאל, היו זירה של מאבק כזה. הגוף ערני ורענן, הראש טרי ושמח, השטח קל ומהיר. שבילים לבנים ורחבים שמובילים אותך לשבילים חומים שמתפתלים בעדינות בשולי השדות. האופנוע שואב את אוויר הבוקר הקריר, שואג דרך האגזוזים הפתוחים, מותח אחריו ענן אבק ארוך וסמיך. הריכוז נעים בשלב הזה והתחושה כל כך בוטחת, שבסטייג' השני של ראלי חוצה ישראל הרגשתי כמו איזה סטפן פטרהנסל בפריז־דקאר. עומד על האופנוע, מפרק גז, עוקף מדי פעם, מתאפס על הניווט בדיוק כשאולטרה־לייט עם צלם במושב האחורי טס נמוך במקביל אלי, מגלח את התבואה שנקצרה לא מכבר.
קל לאבד את הראש בתוך האופוריה הזאת. קל לשחוט את השביל, להרגיש גבר ואז להיסחף אל תוך טעות קצב שבסופה אורב אסון. במקרה שלי, היה לי מנגנון גיבוי אחד ויחיד למקרה של פשלה בריכוז: מערכת ABS מובנית באופנוע. עצם הכניסה שלה לפעולה מכבה לך את הדלקה במוח כמו זרנוק של מכבי אש. פיספסת בלימה, יא דפקט. איפה הראש שלך?
2. ידיים
ברכיבה על אופנוע, בייחוד בשטח, יש חשיבות עצומה לנסיעה בגז פתוח כשהכידון משוחרר לחלוטין. הסיבה היא שהכידון מותקן מעל מסב ראש ההיגוי ומחובר אל המתלה הקדמי, זה שפוגש את תלאות הדרך.
האופנוע מתמודד עם ההפרעות שבדרך באמצעות קומבינציה מטורפת בין תנועה קדימה שמייצר הגז, תנועות המעלה־מטה של המזלג הקדמי, ותנועות הסיבוב ימינה־שמאלה של ציר ההיגוי. את כל העומסים שנוצרים מאבנים, סלעים, חריצים - אפילו את אפקט היניקה של חול עמוק - סופגים ומנטרלים שלושת מישורי התנועה האלה. התוצאה, בהכרח, היא נענועי ראש קבועים תוך כדי נסיעה.
אם אתה לא מבין את המכניקה של כל העסק, סביר שתחשוב ככה: או שארסן את הכידון המשתולל הזה, או שהתנועות יחריפו עד שהאופנוע ינער אותי מעליו כמו בהמת רודיאו. מכאן הנטייה להחזיק חזק, ללפות את הכידון כמו את קרני השור כדי למנוע ממנו לאבד כיוון לחלוטין. אלא שהנעילה הזאת של השרירים נועלת גם את מסב ההיגוי, ולא מאפשרת לפרונט לפרוק עומסים לצדדים. ומכיוון שמדובר במתכת ובברגים שמתנגשים בכדור הארץ, אי אפשר לנטרל את הדרמה בכוח השריר האנושי, והיא מועברת דרך הרוכב הנוקשה אל שאר האופנוע. עכשיו, במקום כידון מתנדנד, יש לך אופנוע שלם שיוצא מאיפוס ומשדר חוסר יציבות תמידי. וזה מלחיץ, אז תופסים יותר חזק, מה שמחריף את חוסר היציבות. ככה זה נמשך במעגל קסמים מתיש שסופו באפיסת כוחות.
תוך כדי רכיבה תובענית וארוכה, מצב הידיים הוא נורית האזהרה מפני הכניסה למעגל האפל הזה. באופן פרדוקסלי, ידיים שעובדות חזק הן דווקא עדות לעייפות של שאר הגוף. סימן לאובדן פוקוס. לא שאפשר להימנע מתשישות - היא נבנית באופן טבעי, כי אתה מריץ דרך הראלי הזה לא רק מכונה אלא גם את הגוף שלך - אבל הרעיון הבסיסי הוא לתחזק באותה מידה את הגוף ואת האופנוע. להיות קשוב לאזהרות של האחרון בעודך מנטר את מצבו של הראשון. זאת חוויה מיוחדת למי שאינו ספורטאי במקצועו, כי זה כאילו שאתה גורם צד ג' או מנכ"ל שכיר. כאילו שאתה מנסה לנהל את עצמך מבחוץ.
בדיוק כמו אופנוע, הגוף שלך רגיש לאופן השימוש בו ותלוי בכמות ובאיכות הדלקים והשמנים שאתה מאכיל אותו. וכדי לשרוד יום של 14 שעות רכיבה בשטח, צריך לתמוך בו באופן מדויק ומתמיד. זה מתחיל מפעולות מוזרות כמו מריחת כמויות אדירות של משחת תינוקות בכל המקומות שבאים במגע עם האופנוע ומגיני הגוף; זה נמשך בשתיית כמויות מים פסיכיות ובמינון לא טבעי של מספר שלוקים כל מספר דקות, בבליעת כדורי מלח שיחזירו לגוף את כל החומרים שהוא מאבד דרך הזיעה, ובדחיסת חטיפי אנרגיה עתירי קלוריות בכל עצירה אפילו אם באותו רגע הם נראים לך כמו הדבר הכי מגעיל בעולם. בראייה לאחור, אם לא הייתי מתחזק אותו באופן הזה, הגוף האישי שלי היה קורס כבר באזור כפר קרע שבוואדי ערה.
אחרי ההיי והמהירות של רמות סירין ועמק יזרעאל, הסטייג' השלישי היה חתיכת נפילת אנרגיה באורך של משהו כמו 25 קילומטר. קצר אבל עבה: השבילים שרצים מתחנת הדלק מגידו ועד כפר קרע מתאפיינים בריצוף אבנים חדות ומשוחררות ששוכבות על מצע של עוד אבנים חדות ומשוחררות. זה די בסדר אם אתה מפוצץ עליהן גז, אבל על כלי מגודל ותוך כדי נוהל שימור אנרגיה, הקצב איטי יותר והאופנוע מקפצץ ומיטלטל כל הזמן. בורח לך מתחת לרגליים, מתעוות, נופל לתוך הטיות לא מתוכננות, דורש פרצי כוח. תוסיפו לזה תנועה בתוך יערות קק"ל עם ים של פיצולים בשביל, וטמפרטורה שמתחילה לזנק בסביבות 11 בבוקר, ותקבלו אתגר מנטלי ופיזי לא פשוט.
לפעמים האתגר נעשה מוגזם, למשל כשהבהמה משתטחת תחתיך פתאום וקורסת על צידה עם גלגל קדמי על מדרגת סלע וגלגל אחורי מתבוסס בבוץ־ביוב. אירוע כזה שורף לך את כל האנרגיה שניסית לשמר עד אותו רגע. מזל שיש אנשים טובים באמצע הדרך של אמצע הכלום, שעוצרים את המרוץ שלהם כדי לעזור לך להניף את הפיל. את השם אני לא זוכר, אבל תודה.
בתל צפית, לקראת הזינוק לסטייג' הרביעי והארוך ביותר - תחילתה של דרך בת 160 קילומטרים לכיוון שדה בוקר - הזכרתי לעצמי שזה הזמן לפתח רום טיסה. השטח פתוח, השבילים שוב קלים ומהירים. אפשר לשבת על האופנוע, לשחרר ידיים ולדחוף לו ים של גז. לפתח מהירויות תלת־ספרתיות, 130־140 קמ"ש, זה עניין פשוט של להעביר הילוכים. פעם אחת, לרגע אחד קצרצר ומתוח, ראיתי על השעון 172 קמ"ש. על שביל.
המהירויות האלה הופכות את העמידה בקצב לאתגר האמיתי של צוותי הסיוע. כדי לא לגרום להם לנסוע מהר מדי על כבישים ציבוריים, הנהלת הראלי החליטה לעכב את המתחרים באמצעות טיול מפותל בתא השטח שבין צומת בית קמה, אופקים ובאר שבע. זה טיול די נחמד בהתחלה, אבל אז הוא צולל לתוך בתרונות נחל פטיש.
השעה היתה בסביבות שתיים בצהריים. חום אימים. כמעט 40 מעלות בצל, קרוב ל־50 בשמש, מתחת לפני השטח ובלי קמ"ש אחד של רוח להקלה. כאילו לא די בזה, הנחל היבש רץ בתוואי מפותל והשבילים שמקבילים אליו הם חוליים ורכים. גם כאן הפיתרון הוא תנופה, מהירות, אבל המצב הפיזי שלי כבר לא איפשר קצב כזה. אחרי חצי שעה בתוך הוואדי הארור הזה לא היו לי הרזרבות לבעוט בקרקע כשצריך, או להניף את הגמל בתנועת תיקון חדה ומתפרצת. הדבר היחיד שעמד לרשותי היה טכניקת רכיבה מוקפדת והידיעה שאסור לאמץ את הידיים, אחרת הכל יקרוס ברגע. ככה שיניתי פאזה מרוכב למדדה בקצב איטי, עצוב ומטריף שכל.
כל פיפס קטן הופך בתנאים כאלה מהצקה לטרדה, ואז לסבל. הראש מתחיל לכאוב מהחום, ממשקל הקסדה, מהמשקל הנוסף של המצלמה הקטנה שמותקנת עליה. מגן ברכיים שלא יושב כמו שצריך חותך את העור. יבלות מתחילות להתפתח בקרסוליים בגלל שלא הידקת מספיק את המגפיים. אפילו עצירות להשתנה מלווות פתאום במועקה.
בערך 350 קילומטר בתוך הראלי, על ציר הנפט (או ציר הגז, או איך שלא קוראים לשביל האינסופי הזה שעולה ויורד את הרכסים שבין באר שבע לשדה בוקר), הגוף והנפש שלי היו שבורים. זה היה כמו להתנפץ שוב ושוב על קיר בטון במשך שעה. כשאני נשרף מחום התגלגלתי בישיבה בהילוך שלישי, ספרתי לאחור את הקילומטרים, התפללתי שלא אפול מתשישות, והתחלתי להשלים עם הסיכוי שלא יזדמן לי לספר לכם מה הקטע של האבטיח.
3. צמיגים
אחרי 200 קילומטר בשטחי הצפון - תחת 350 קילוגרם של רוכב ואופנוע, ונוכח הפגזות מזדמנות של יותר מ־100 כוחות סוס - הצמיג האחורי החל להראות סימני עייפות. כבר כשהעמסנו את האופנוע לעגלה בכפר קרע, לקראת קטע הקישור על כביש 6 דרומה לתל צפית, חגי ואני הסתכלנו בעניין על הקוביות המצולקות וניסינו להעריך אם הוא ישרוד את כל הראלי. בתוך הברלינגו של המכונאי המוכן־לכל עמד עוד סט גלגלים עם צמיגים חדשים, אבל השימוש בהם היה עולה אגם קטן של כסף. משחק השימור של הראש והגוף גלש עכשיו גם אל הגומי שמסביב לגלגלים.
מצב הצמיגים הוא אינדיקציה לאופן התפעול של האופנוע, שגם הוא - כמו הגוף וכמו הראש - עובד חזק וסובל לאורך זמן. ועם האמירה הזאת, תרשו לי לשחרר כמה מילים על המכונה האדירה הזאת שנשאה אותי על גבה. על האופנוע הפרטי שלי, KTM אדוונצ'ר 990 מודל 2007. ומכיוון שאני עומד להחמיא לו עד שהכידון שלו יסמיק, אפתח בהבהרה: קניתי אותו מאדם פרטי באמצעות הלוואה שעדיין חונקת אותי, ואין לי שום עניין למכור אותו בקרוב. את זה אני טורח להסביר כדי שתיקחו בלי שום גרגיר של מלח את ההכרזה הבאה: מדובר ביצירת פאר, לא פחות.
צילום: שרון אברהם
הדגם הזה נולד בשנת 2000 בתור אבטיפוס למרוצי מדבר. ב־2001 הריצו אותו האוסטרים לניסוי כלים מוצלח בראלי הפרעונים, ושנה אחר כך הוא כבר ניצח בהליכה בפריז־דקאר. ב־2003 בא טוויסט בעלילה: הוא הוצא מחוץ לתקנות. יותר מ־200 קמ"ש בשטח כשהגלגל האחורי עוד ממשיך לפרפר זה קצת יותר מדי, קבע הגוף המפקח. זה לא שינה את העובדה שדגם 2003 בייצור סדרתי נמכר לקהל הרחב כש־85 אחוז מהמק"טים שלו זהים לאלה של האופנוע שניצח בדקאר. שלי זהה לדגם 03', למעט מתלים מקוצרים ומערכת הזרקת דלק. בקיצור, כבר אמרתי: באתי לראלי עם אופנוע ראלי.
זה, אגב, לא מונע מהמשפט "אבל הוא לא באמת לשטח" להישמע שוב ושוב מפי רוכבים שמדברים איתי על האדוונצ'ר. הוא באמת נראה קצת מוגזם, אז בניסיון לקצר את ההסברים אני מספר שמכונה כזאת לקחה את הדקאר. שאם
אתה יודע מה לעשות על האוכף, הוא מסוגל לספוג הכל ולהמשיך לטוס. ובראלי חוצה ישראל קיבלתי הזדמנות לבחון את תקפותה של ההצהרה הזאת שאני מפזר פה ושם כמעט בהיסח דעת.
אז ככה: בקצב ראלי הוא מתנהג כמו אופנוע שטח. קל וטבעי לעמוד עליו, המנופים שלו דקים וקלילים, המנוע מתפרץ, הוא מסוגל להרים את האף גם על שביל כורכר חלק תוך כדי פרפור, והמתלים עובדים קסם ביחס למשקל (230 קילו עם דלק וקצת חלפים). כל עוד הפרונט משוחרר והגלגל האחורי דוחף ומייצר תנועה וכיוון, ה־KTM הזה מסוגל להגיח על הגלגלים ממצבים כל כך קיצוניים שלעיתים נדמה כאילו מדובר בנס פיזיקלי. למען האמת, המגבלה היחידה שלו מבחינת קצב היתה אני.
אבל זה לא רק הספרינטים של האדוונצ'ר: זה גם הסבולת. היכולת לדשדש בחול עמוק, בחום אימים, במשך שעות. הילוך ראשון, הילוך שני, חצי קלאץ', הכל מבעבע, והוא בשלו. כשהכנסנו אותו לטיפול אחרי כל העינויים שעברו עליו בראלי גילינו שהוא לא אכל גרם שמן ולא אידה מיליליטר מים. אפילו את השרשרת לא היה צריך למתוח. פשוט שטיפה, שימון שרשרת, ויאללה. אופנוע חדש.
לאור כל זה, ברור שהאדוונצ'ר היה במצב הרבה יותר טוב ממני כשהגענו ביחד לתחנת הדלק בשדה בוקר. תנו לי לחדד את זה: הייתי קטטוני. נפלתי אל זרועותיו של חגי על סף אפיסת כוחות, מוכן לסיים את הראלי באותו רגע. השעה היתה 17:00, נותרו לי עוד יותר מ־200 קילומטרים, והייתי מפורק לפירורים.
ברגעים כאלה מתגלה הערך האמיתי של צוות הסיוע. האנשים האלה שמלווים את הראלי על הכביש בטנדרים ובעגלות עשויים להיראות כשחקני משנה למביט מהצד, אבל הם לא. בדיוק להפך. על אחת כמה וכמה כשהם מלווים אופנוענים. לא מוגזם לומר שכל איש צוות סיוע חולק עם המתחרה את ההצלחה - או את הכישלון - ברמה של חמישים־חמישים. של שווה ערך. הרי במהלך הראלי הוא הכל בשבילך: המכונאי שלך, המאמן האישי שלך, האמא והאבא שלך, מגיש החדשות שלך, הפסיכולוג שלך, קול ההיגיון שלך. לפעמים גם המוטיבציה שלך.
חגי ידע טוב מאוד מה עומד בפני בקטע הקישור הבא, משדה בוקר דרך צין לערבה. ידע וסינן: הוא בחר להשמיט כל פרט מידע מייאש, ופשוט שלח אותי לדרך באמירה האגבית ש"יש לך שעתיים וחצי לכסות 70 קילומטר. סע באיזי. אחר כך אתה בערבה ושם זה גז קלי קלות עד אילת".
למרות נקודת הכמעט־שבירה יצאתי אל קטע הקישור הזה בעמידה על האופנוע, עושה דאווין של "אני בסדר" לעבר חגי וקבוצת החברים שהגיעה לתמוך ולעודד. דקה אחר כך התיישבתי, ואני די סגור על זה שנראיתי על האופנוע כמו קאובוי ירוי שמתנדנד על הסוס שלו.
כנראה שהזחילה עזרה לשמר את הצמיג, אבל זה כבר לא עניין אותי. רבצתי על האופנוע שכל כך רציתי שיהיה אופנוע מרוץ, ולא יכולתי לעזור לו בשום אופן. הוא ספג הכל לבד תחת הגוף השפוף שלי, גלש אל תוך תוואי הזרימה הסלעי של נחל צין ונשא אותי עליו כשהגעתי אל הקצה שאחרי הקצה שלי.
קרקע מסריחה יש שם בערוץ צין. איזה קלי קלות ואיזה נעליים. מצע מדשדש של מיליארדי אבנים קטנות שמתנהגות כמו חול עמוק, ובתוכן מפוזרות אבנים גדולות יותר וסלעים חדים שמפוצצים את המתלים במכות. קטע אינדורו אכזרי דווקא ברגעים שהתחלתי לשאול את עצמי אם יש אמבולנס שיכול להגיע עד כאן.
בתוך ההזיה המיוזעת והמתנשפת הזאת הופיע מולי חריץ עמוק. בשארית כוחותי נשענתי לאחור ושיחררתי מכת גז חדה דרך דאבל־קלאץ' קצר. האדוונצ'ר מתח את המתלה הקדמי, ופשוט התנגש בגדה ממול. התנפץ על קיר בגובה חצי מטר ובלע אותו במהלך שהרגיש ונשמע כמו תאונת דרכים של טוטאל לוס. התרסק, אבל נשאר על הגלגלים והמשיך לנסוע כאילו כלום.
חצי קילומטר קדימה בתוך הערוץ ראיתי ג'יפ סופה אדום מסתובב וחוזר על עקבותיו. עוד טעות ניווט. עלה לי גוש בגרון מהמחשבה שאני צריך לסובב את האופנוע על המקום בקרקע הזאת. זה היה בנקודה 29 על ה־GPS, וכשהסופה הגיע אלי התבשרתי שצריך לחזור בתוך הגיהנום הזה עד לנקודה 26. אני לא יודע אם הנהג והנווט שמו לב לדמעות שהציפו לי את העיניים.
נקודה 26 הפנתה אותנו החוצה מתוואי זרימת השיטפונות אל שבילי המשאיות הרחבים של המפעלים בצין ובאורון. השמש עמדה נמוך מעל האופק, ורק בשביל הסיכוי שייתנו לי לזנק אל ציר המערכת בערבה לפני החושך נסעתי שם הכי מהר שאני יכול. שרפתי את שאריות הצמיג.
הקטע המהיר הזה הביא אותי לעין יהב לפני חגי והברלינגו. המכונית המסכנה שלו - 850 אלף קילומטר יש עליה - סחבה מאות קילוגרמים ועגלה, נתנה את כל מה שיש לה עם רדיאטור פרוץ, אבל זה לא הספיק. בזינוק לסטייג' האחרון מצאתי את עצמי לבד. אור אחרון, בלי צמיג, בלי דלק.
4. אבטיח
יש מתחרה אחד שנאבק עם הראלי הזה שלוש שנים ברציפות ומעולם לא סיים אותו. יום לפני הזינוק לניסיון הרביעי שלו שמעתי אותו אומר "אני רוצה להספיק להגיע לאבטיח שבסוף", והמשפט הזה נצרב לי בשכל כסמל מוחלט של הצלחה. אם הגעת לאילת באור יום - כשהאוהל הבדואי של המארגנים עדיין עומד על החוף, כשבתוכו נשארו כמה אבטיחים קרים לנגוס בהם - סימן ששיחקת אותה. לא משנה כמה היה קשה, סיימת את הראלי באופן רשמי. לא נכנסת לחושך, לא הפנו אותך להשלים את שארית הדרך על כביש הערבה. האבטיח הזה, אחרי השקעה של אלפי שקלים וליטרים זיעה, הוא הגזר שלך.
לבד בעין יהב, מול המרשל שמזניק לסטייג' האחרון של הראלי, הבנתי שהאבטיחים כבר נגמרו או נגמרים בזה הרגע. אבל גם זה כבר לא עניין אותי: את התודעה שלי מילאו 146 קילומטרים של שבילי ערבה רחבים שנותרו לי. קרב אחרון, מרוץ במהירות סופית נגד השמש השוקעת, נגד החושך. אם לא אספיק להגיע בזמן עד הצ'ק־פוינט האחרון שמאחורי היישוב יהל, המרשלים יפנו אותי לנתיב החלופי. החל בשעה מסוימת אי אפשר להמשיך לנוע על ציר המערכת, ואם איחרת, אתה נפלט מתוואי הראלי ועולה לכביש. איחרת, נכשלת.
עמדתי ליד החממות של עין יהב, חסר אונים כמו לא מעט מתחרים בראלי הזה, וניסיתי להבין כמה רחוק חגי. עשר דקות גג, הוא אמר. עשר דקות קריטיות של המתנה לדלק. לידי עמד טנדר דודג' ראם ענק, צוות הסיוע של הסופה האדומה מס' 142 שפגשתי בתוך נחל צין. האנשים שסביבו לא פיספסו את הפאניקה שלי, ואחד מהם רץ אלי עם ג'ריקן של 20 ליטר דלק. הצלה. תודה מעומק הלב גם לכם. חייגתי לחגי, אמרתי לו שימשיך לאילת כי אני כבר יצאתי, ושיטפון חדש של אדרנלין ותקווה העיף אותי לדרך. אולי יש עוד סיכוי.
זה היה זמן האדוונצ'ר 990. צירים מהירים, פול גז, אין מחר. ממערב התחילה השמש לגעת בפסגות הנגב, ודמדומים אביכים השתלטו על האופק. אבל התראת חושך או לא, האופנוע פשוט לא עבר יותר את ה־140. הצמיג המחוק לא הצליח לדחוף אותו כנגד הרוח שהלכה וגברה, וכל תוספת גז באה לידי ביטוי בעוד פרפורים על שביל הכורכר. לא בעוד קמ"שים.
בשלב הזה עקפה אותי הסופה האדומה. כמה דקות אחר כך ראיתי את אורות הבלם שלה נדלקים מבעד לאבק, ובתוך ההמולה והבלימה הספקתי לראות את הנהג יוצא מהאוטו ומסמן לי לברוח שמאלה. כשעצרתי ראיתי שהסופה צנחה לתוך מה שהיה פעם גשר אירי, ואחרי השיטפונות נותר ממנו בור שמסתיים בקוביית בטון ענקית. הג'יפ התנפץ עליה במהירות גבוהה, ומבחינתו הסתיים המסע.
הצד השני של הריכוז שהראלי תובע ממך הוא ניתוק מכל מה שקורה מסביבך. מעשרות עלילות של ספורט ודרמה שמתפתחות לפניך ומאחוריך ומצדדיך. מאנשים כמו סביון וצחי שנהגו בסופה האדומה הזאת, שנלחמו כל היום בשיניים והשקיעו את הנשמה ודחפו עד המקסימום, ואז - רגע לפני הסוף - בום. נגמר. נשבר. כשראיתי את הפנים המרוסקות של הסופה מול הבטון, וסביבה צוות
מיואש שרק עכשיו תרם לי דלק ברגע כל כך קריטי, הבנתי שבמותה ציוותה לי את החיים. את המחשבות על מה שהיה קורה לי אם אני הייתי מגיע לפניה אל קוביית הבטון ההיא יכולתי רק להדחיק.
השעה המאוחרת שלחה אותי להתרכז באלומת האור של האופנוע, שעכשיו התגלו בה יותר פרטים מאשר בתאורה הטבעית ההולכת ודועכת. טסתי דרומה, עושה חזרות באוזני רוחי על הנאום מול המרשל שממתין בואכה יהל: "שחרר אותי", אני אצעק לו. "תראה איזה מפלצת הבאתי מהחרמון עד לכאן. באמאש'ך, תן להמשיך". דקות של טראנס. מנוע, רוח, חצץ משפריץ. 100 קילומטר שהתעופפו כלא היו.
הייתי כל כך עסוק בשימור הקצב ובכמיהה להספיק למרשל שפשוט פיספסתי אותו. את הווסט הכתום והידיים המנופפות קלטתי רק כשחלפתי על פניו. ירדתי על ה־ABS עד הסוף, נעצרתי רק אחרי 150 מטר, ואני זוכר ששמעתי מישהו צועק לו "רוץ אליו!".
הוא רץ, ואני קיבלתי חתימה על כרטיס הזמנים. זה העיד שאני עדיין בראלי. הייתי האחרון שעבר בנקודה הזאת לפני שהיא נסגרה, עניין של דקה יחידה. משם והלאה נותר קטע שבאור יום אפשר לעוף במשהו בין 18 ל־25 דקות; בחושך הזדחלתי שם במשך שעה ורבע. העייפות התנפלה עלי שוב, וקרסתי אל תוך המושב בחושך שהיה מוחלט בהחלט עד שהדלקתי את מסך ה־GPS. לא יכולתי לראות כלום עם משקף הקסדה הצהוב, אז משכתי אותו מעל הפנים ונסעתי בעיניים חשופות בתוך סופת אבק שהביאה באותו לילה גשם לאילת.
הדרך נמתחה אל תוך הזיות. שיחים גדולים נראו לי כמו האמרים של הצבא, ופחדתי שיעצרו אותי ויורו לי לעוף משם לכביש. האזור החשוך שמחוץ לאלומת האור נראה לי כמו שדרת התמרים לקראת אילת, אבל לא, זה רק עוד דרך. דיונות ששטפו את השביל קפצו לי מתחת לגלגלים ואיימו לנער אותי מהאופנוע חמישה קילומטרים מהסוף. כשראיתי את האורות של בתי המלון מרצדים על האופק הייתי שילוב בלתי אפשרי של מיואש באופוריה. החזקתי יד על רבע גז, וחיכיתי. ואז חיכיתי עוד.
אל נקודת הסיום על החוף הגעתי קצת אחרי תשע בלילה. מנהל המרוץ עמד שם לבדו עם פנס וסימן לי באלומה להגיע אליו. משכתי את הגז עד מנתק ההצתה בתוך גל של תחושת הקלה מהולה בסטלת אנדורפינים טוטאלית. סיימתי. צלחתי את הראלי האדיר הזה שיושב לי על הנשמה כבר חמש שנים, עשיתי מסע תג מהחרמון ועד אילת. קיבלתי מדבקות עם מספרים, ועכשיו גם האדוונצ'ר הזה הוא אופנוע מרוץ. לעזאזל, הוא אדוונצ'ר.
מאחורי גשר הסיום חיכה לי חגי, ומאחוריו התקבצו כל החברים שלי. הם צווחו, נופפו בידיים מבעד לסופת אבק שחורה, חילקו לי כאפות על הקסדה. את האוהל, אם היה, קיפלו מזמן.
בשבת בבוקר העיר אותנו צלצול הסלולרי של חגי. זה היה אביעד, ואתם יכולים לקרוא עליו במסגרת, אבל מה שחשוב עכשיו זה שהוא שעמד מול לוח התוצאות של מינהלת הראלי. 114 צוותים זינקו ממרגלות החרמון, מתוכם תשעה בקטגוריה שלי - אופנועים דו־שימושיים גדולים. חמישה מתוך התשעה לא סיימו. בשקלול הזמנים, אחד מארבעת המסיימים היה איטי ממני. זה אומר שחגי ואני סיימנו במקום השלישי, וזה אומר שיש גביע. אז עזבו אתכם מאבטיח.
לפנייה לכתב/ת 
