הדשא בגרמניה ירוק יותר

אחרי שלוש שנות שירות בצה"ל, חמש שנות עבודה בשכר שמגרד את הממוצע וניסיון כושל אחד ללימודים אקדמיים ברי מימון ביוקר המחיה הישראלי - נשברתי. החלטתי לארוז את המחברות ולנסות את מזלי מעבר לים.

אני לא אוהב את המילה יורד. ישראל היא עדיין הבית שלי, מקום שאני אוהב, מקום שאליו אני רוצה לחזור. אני לא מרגיש כמי שהפנה עורף למדינה, אלא כמי שהמדינה הפנתה עורף אליו. שלמרות שנתתי שלוש שנים מחיי, והמשכתי ותרמתי 23% מס שולי על שכר שגם ככה לא ממש מספיק ליותר מלממן שכירות, תחבורה ומזון אם ההורים לא עוזרים לך - לא קיבלתי את התמורה המינימלית - הסיכוי להתחיל את חיי הבוגרים בלי להיאבק מדי יום על קיומי.

גולשים, מומחים ואנשי שטח כותבים - בערוץ הדעות

מחאת האוהלים - סיקור נרחב ב-ynet

מדברים על זה בפורום מחאת האוהלים

אומרים שהדשא של השכן תמיד ירוק יותר. כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה אחרי שסיפרתי למשפחה שאני מעתיק את מגוריי לגרמניה. אני מודה - באיזשהו מקום קיוויתי שהם צודקים, שאני אגלה שאנחנו לא כל כך מיוחדים, ובכל מקום זה בעצם אותו החרא. אחרי שנה, אני יכול לומר בפה מלא - הדשא שם באמת ירוק יותר.

נתחיל בלימודים עצמם. אוניברסיטה ציבורית בגרמניה לא גובה שכר לימוד. לא רק מאזרחים - מכולם. על דמי רישום, דמי חבר באגודת הסטודנטים וכל האגרות שמסביב, אני משלם 1,000 שקלים בשנה. סטודנט גרמני שהוריו לא מרוויחים מספיק כדי לעזור לו מקבל מימון מחייה בגובה 3,000 שקלים בחודש - חצי כמענק וחצי כהלוואה ללא ריבית, שהוא מחזיר רק כשיתחיל לעבוד.

שכר הדירה שלי, בדירת 60 מטר עם שותף ומרפסת במרכז קוטבוס, 15 דקות הליכה מהאוניברסיטה, 1,100 שקלים בחודש. כולל חשמל, מים, ארנונה, חימום, אינטרנט וטלפון. כולל הכל. זה לא רק זול משמעותית מתל-אביב, אלא גם משדרות ואריאל.

50% הנחה לסטודנטים בתחבורה הציבורית זה נחמד. בגרמניה אני מקבל כרטיס לנסיעה חופשית בתחבורה הציבורית, עירונית ובין-עירונית, בכל מדינת המחוז, תמורת 1,000 שקלים בשנה. התחבורה עובדת שבעה ימים בשבוע, 20 שעות ביממה. כשהממשלה אומרת פה ש"אם הדלק יקר, סעו באוטובוס" - זו באמת אופציה.

ישראל צריכה תיקון

ואז הגעתי לסופר, וב-100 שקלים קניתי אוכל לשבוע. בעוד 50 קניתי גם ארגז בירה והזמנתי כמה חברים. זה היה כל כך זול, שלא יכולתי להתאפק. כשאני רוצה להתאוורר ולצאת, אני משלם בין 10 ל-15 שקלים על כוס בירה, וכנ"ל על מנת שווארמה. וכשרציתי לצאת לחופשה, ב-250 שקלים טסתי ללונדון. הלוך-חזור. כן, זה עולה פחות מטיסה לאילת.

לסיכום, מצטיירת תמונה עגומה למדי. כסטודנט זר, אחרי כל העלויות הנלוות, של ביטוח רפואי, אגרות ויזה, שיחות בינלאומיות וטיסה לארץ שלוש פעמים בשנה, אני עדיין משלם פחות. הרבה פחות מבישראל. וזה אבסורד. כמה עשרות אלפי השקלים שחסכתי ללימודים, שבארץ היו מספיקים לסמסטר פחות או יותר, הספיקו פה לשנה. על עבודת סטודנט מצחיקה מקבלים לפחות 40 שקלים לשעה, כך ש-15 שעות עבודה בשבוע מספיקות לממן את החיים.

ישראל, במקום לשמור עלינו, הצעירים שמשרתים, עובדים ולומדים - דוחקת אותנו החוצה, והופכת את האופציה של להיאבק על האפשרות לחיות ולבנות עתיד כאן, לפחות ופחות הגיונית. אני רוצה לחזור. אני מתגעגע לאנשים, לים, לבירה מכבי, למשחקים של בית"ר, לבמבה ולחומוס. אבל ככל שעובר הזמן, החיים בישראל נראים כמו מותרות, כמו משהו שאני יכול להרשות לעצמי במשך שבועיים-שלושה בשנה, אבל לא כדרך חיים.

כדי שפחות אנשים כמוני יברחו מכאן, המדינה צריכה תיקון. המדינה צריכה להבין, שככה אי אפשר להמשיך. אומרים שהדרישות של המוחים נאיביות, מפוזרות או אפילו אינפנטיליות - אולי. גם אני לא יודע בדיוק מה לדרוש, חוץ מדבר אחד - אני דורש עתיד, אני דורש שיהיה לי לאן ובשביל מה לחזור.

צחי בדרה, סטודנט בן 26, לומד בקוטבוס שליד ברלין.

גולשים מוזמנים להציע טורים בנושא המאבק החברתי: opinions@y-i.co.i