החבר הכי טוב שלי עזב לגרמניה. ואז הבנתי
"על מה אתה מקשקש?", הגבתי בפעם הראשונה. הקיטורים שלו אפילו הכעיסו. בהפגנה קלטתי שכולם כאן בכור - לא מתביישים לצעוק שקשה. הוא כבר בחוֹר ליד פרנקפורט
- מחאת האוהלים
- סיקור מיוחד ב-ynet
- "שוקו, שמע, ברגע שסיוון אשתי מקבלת את הדרכון, אני עף מפה".
הסטתי את הראש מהמסך. לאן בדיוק? שאלתי.
- "לגרמניה, אחי, לגרמניה".
- מה גרמניה? מי גרמניה? על מה אתה מקשקש?
- "תקשיב", הוא ביקש בטון רציני, "אני לא צוחק, ברגע שתהיה לי אפשרות אני חותך, יורד מהארץ..."
- לגרמניה?! קטעתי אותו, מה יש לך לחפש בפאקינג גרמניה?
- "איכות חיים, בן אדם. עשיתי את כל הבדיקות, התייעצתי באינטרנט עם חבר'ה שכבר עשו את המהלך והם מאוד מרוצים, אני חושב על זה ברצינות".
זה בדיוק מה ששמעתי מבכור בשנתיים האחרונות (צילום: ירון ברנר)
- אבל קור כלבים שם! ניסית להקשות, חוץ מזה, אתה וסיוון די מסודרים, מה כל כך רע לכם פה שאתם צריכים לעבור לגרמניה?!
- "עם הקור נתמודד אחי, אבל תבין, היום עם הילדה קשה לי לחיות כאן. ההורים אמנם עוזרים אבל אני בקושי גומר את החודש. חכה שיהיו לך ילדים, אתה יודע כמה עולה בגרמניה מעון לילדה? 80 יורו לחודש! אתה קולט מה אני אומר לך בכלל?"
- ומה בקשר לנאצים? אמרתי בהתרסה, שכחת את השואה, אושוויץ, רכבות, ד"ר מנגלה? שם אתה רוצה לגדל את הילדה שלך?
- "איזה נאצים שוקו, תפסיק לדבר שטויות, הילדה תצא בסדר גמור".
רודף מבצעים בטייבה
שמו בישראל רועי, אבל בשבילנו הוא תמיד יהיה בכור. ככה זה כנראה כשיש לך שם משפחה קליט. גדלנו יחד באותה שכונה, שיחקנו כדורגל באותו המגרש, והלכנו מכות באותה הגינה הציבורית - בבת-ים זו ההגדרה של חברי ילדות.
בכור היה הראשון בחבר'ה שנתפס בחכה. כשאנחנו עוד רדפנו אחרי בנות במועדונים, הוא כבר היה מוכן לשים לסיוון שייבה על האצבע. בגיל 25 הוא עמד שם,
קצת אחרי הלידה התחילו התלונות. "קשה לחיות פה" היה המוטו הקבוע שלו שעלה כמעט בכל שיחה. זה התחיל ב"המשכנתא הורגת אותי", המשיך ב"אתה יודע כמה עולה פה עגלת תינוק?" ונגמר ב"נסעתי לטייבה לתקן את האוטו, כי אני פשוט לא עומד בהוצאות". בחבר'ה היינו מכנים אותו "רודף המבצעים", כי הוא היה מזפזפ מסופר אחד למשנהו, רק כדי למצוא את המחיר הנמוך ביותר.
בשלב מסוים, אני מודה, זה הפך מעיק. אני זוכר שאפילו קצת כעסתי עליו. מה כל-כך נורא פה? חשבתי לעצמי, לכולם קשה, אבל מסתדרים.
צ'פחה ליורד מהארץ
מאז שהחליט לעזוב, ניסינו החברים הקרובים כמעט בכל דרך להוריד אותו מהרעיון. הצענו כל תירוץ, כל רעיון חלופי, אבל בכור התעקש. הוא לא הפסיק לדבר על מדיניות הרווחה בגרמניה, על הדירה שיוכל לקנות שם במחיר סביר, על מוצרי המזון הזולים בהשוואה לישראל, על הגן של הילדה, על התנאים הסוציאליים, על מה לא.
במוצ"ש לפני שלושה שבועות, ישבנו אצלם בבית. התיקים כבר היו ארוזים, החיים נדחסו לתוך קונטיינר, ובכור הכין סנדוויצ’ים לילדה, רגע לפני הטיסה. היינו שם כל החבר'ה, קצת בשוק, לא ממש מעכלים שעוד שנייה משפחת בכור עוזבת. הרי לא באמת האמנו שהם ילכו עם הסיפור הזה עד הסוף.
טעינו. חצי שעה אחר כך כבר סחבנו להם את המזוודות לאוטו. ההורים של בכור היו שם,
בסוף נפרדנו בצ'פחה וחיבוק כמו החברים הכי טובים, ושנינו התאמצנו להסתיר את הדמעות. בשעה 1:00 לפנות בוקר, רועי ובני משפחתו ירדו מהארץ, כדי לחפש חיים טובים יותר באיזה חור ליד פרנקפורט.
שבועיים מאוחר יותר
מוצאי שבת לפני שבוע, אני מסתובב בעצרת המחאה בכיכר הבימה בתל אביב. מתפעל מהעוצמות, רואה את העם מתעורר מול העיניים, ואז משום מקום נפל לי האסימון. כולם כאן בכור. פתאום כל האנשים שהיו עמוק בתוך הארון יצאו בגדול החוצה, פתאום כבר לא מתביישים להגיד שקשה.
הסתכלתי על הסיסמאות, על השלטים שהונפו אל-על, זה בדיוק מה ששמעתי מבכור בשנים האחרונות. ההוא לא יכול לקנות דירה, לשני כואב על המחיר של הגבינה הלבנה, השלישי מדבר על מצוקת הפנסיונרים ואמא עם עגלה מחזיקה מגאפון ואומרת שהיא לא יכולה לחשוב בכלל להביא עוד ילד לעולם כי פשוט תקרוס כלכלית.
עשרות אלפי אנשים עמדו שם ובהפגנות נוספות ברחבי הארץ ולכולם היה מה להגיד. אם אתה מחבר את כל הסיסמאות יחד, בסופו של דבר כולם מדברים על עניין בסיסי אחד - פשוט יקר לחיות כאן. הסתכלתי על העצרת המדהימה הזאת, על האנשים ברחוב, שמעתי את הקולות, הרחתי את הזיעה של המחאה והתמלאתי התרגשות. הצטערתי רק שבכור כבר לא כאן כדי לראות את העם דורש צדק חברתי.
לפנייה לכתב/ת 
