מחאת האוהלים? מעתה אמרו "המחאה היהודית"

המחאה המכונה "מחאת הדיור" כבר מזמן אינה מצטמצמת לעניין דיור בר-השגה. הקריאות "העם רוצה צדק חברתי" מבטאות כמיהה עמוקה הרבה יותר, ורחבה הרבה יותר – לתיקון מקיף, לחברה צודקת, חומלת ודואגת לחלשים, לעצירת בהלת ההפרטה והחזרת אחריות המדינה לאזרחים, שמחד גיסא נדרשים לשלם מסים גבוהים ולסכן את חייהם בשירות צבאי ומאידך גיסא חשים נטושים בתחומי חיים רבים - דיור, חינוך, בריאות ועוד.

יש פה כמיהה לחברה שיש בה צדק חלוקתי - בקרקעות ובמשאבים, כדי שהמדינה עצמה לא תכשיל את הרשויות החלשות בפריפריה ותמנע מהן יציבות

תקציבית. יש כמיהה למדינה שאין בה פערים כה זועקים בין עניים ועשירים, מדינה שאין בה כל-כך הרבה עניים עובדים וילדים עניים.

המחאה המבורכת הזו, שיש מי שהשוו אותה לוודסטוק תל-אביב, בעצם מדברת "יהודית". היא מנכיחה ומשקפת את הערכים הכי מהותיים ובסיסיים של המורשת היהודית, כדברי רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך - זהו כלל גדול בתורה".

ישנה מצווה מפורשת בתורה: "וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ-וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ". כיצד נרגיש שנשמטת מטה ידו של אחינו – היהודי או הלא-יהודי – אם לא נלך איתו יד ביד? והיום יש לנו לא רק אחריות אישית, אלא מנגנון לאומי, מסגרת של מדינה ריבונית, והאחריות עליה פי כמה וכמה להחזיק את אלה שמטה ידם עמנו.

כמו בנביאים

אני שומעת במחאת האוהלים תביעה למדינה היהודית להיות נאמנה לעקרונותיה כפי שמובאים בהכרזת עמצאותה: "מדינת ישראל תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה... תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל...." והמחאה הזו אכן מהדהדת את קריאות הנביאים בארץ הזו לפני 2,500 שנה, כשהתריעו על תופעות של עשירים המתעשרים על

חשבון העניים, עניים הכלואים במעגל העוני, שחיתויות ועיוותים בחברה שפוגעים פגיעה אנושה בהצדקת קיומה.

על תופעות אלו אמר הנביא ישעיהו, במילים שנשמעות כה אקטואליות היום: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם." ודייקו: "בשרך" ולא "בשרו" - זה לא "הם" לעומת "אנחנו" - זה אנחנו, כולנו כאחד. כל אחד מאיתנו נדרש בפי הנביא להרגיש הזדהות עם האחרים שלא שפר גורלם, גם אם הם שונים ברקע, מוצא, השכלה, מצב כלכלי, שייכות פוליטית וכיוצ"ב, כי כולנו נבראנו בצלם אלוהים. אחים ואחיות אנו.

הדרישה מהמדינה לחזור לדאוג לתושביה, והמגוון הגדול של המוחים – מימין ומשמאל, דתיים ומסורתיים, חילונים ואף חרדים, מכל העדות והקהילות, תושבי הפריפריה ליד החבר'ה מרוטשילד משקפת למעשה ערך יהודי קיומי ויסודי, שבזכותו שרדנו אלפי שנים – ערבות הדדית. מה יותר יהודי מ"כל ישראל ערבין זה בזה"?

התיקון של ימי בין המצרים

תשעה באב מסמל ומזכיר את האסונות שפקדו את עם ישראל – ביניהם חורבן בתי המקדש וגירוש מהארץ, אך העיקר בו לטעמי אינו רק להתאבל או לשקוע בעצב ודיכאון על מה שאבד ונהרס, אלא להיזכר במה שבעצמנו עוללנו לנו, ולראות נכוחה מה דורש תיקון היום.

לדעת חכמינו, מעשינו הם שגרמו לחורבן ולהרס העצמאות שלנו בידי שמיים. שנאת החינם, החמס, הגזל, שפיכות הדמים, זילות החיים, עושק העניים – והשתיקה מול כל אלה של המנהיגים וההמונים. אבל היום ההמונים מתחילים לדבר - על הדברים האלה וגם אחד עם השני.

דווקא בימי "בין המצרים", המזכירים אירועים קשים מההיסטוריה של עמנו, אני רואה תיקון ותקווה גדולה ב"יחד" ובשיח של אחווה

על סוגיות חברתיות שהולכים ונרקמים במאהלים הפרושים מהצפון עד הדרום, ובדרישות לצדק חברתי ושינוי פני החברה שלנו.

יש במורשת שלנו - מימי התנ"ך ועד חכמינו מהדור האחרון - בסיס ערכי איתן, תבונה והכוונה לדרישות שנשמעות, אוצרות של כוח וחוכמה להמשך המאבק על חברה מתוקנת וחיזוקה של המדינה כדי שתגשים את חזון הנביאים ועקרונות הדמוקרטיה.

• דבי גולן היא תושבת ירוחם, מייסדת-שותפה של עמותת "עתיד במדבר" המפעילה בית מדרש מרשת בתי המדרש בישראל.