משתתפים בצערך, אלוהים
אנשי מחאת האוהלים ברוטשילד אינם מחוסרי הדיור היחידים: תשעה באב הוא יום השנה של אלוהים על ביתו השרוף - ואנחנו, כמו ב"שבעה", מנחמים את האבל ומתחברים ליגון
כשפתחתי את הפייסבוק השבוע, חברה מארצות הברית כתבה בסטטוס שלה כמה היא עצובה. בדיוק לפני שנתיים, אימא שלה נפטרה. כשקראתי את זה הבנתי שני דברים: הראשון, שמסתבר שהגעתי לגיל שזה לא חסר היגיון שנפטרים הורים. והשני, איזה מסכנה היא. כי אצלנו, כשמציינים את יום השנה של אבא שלי, אנחנו מתאספים בבית הקברות, אבל מסיימים בארוחה משפחתית של בייגלס וקרים צ'יז. והיא? הדרך היחידה שבה יכלה לציין ולחלוק את הצער המתמשך על מות אמּה הייתה לחכות לסמיילים עצובים.
יש כמה דברים גאוניים ביהדות, כך שאם מישהו רוצה להתווכח שכל העניין היא המצאה מפוברקת של איזה מוישה אחד, בדברים האלה, טבועה כף ידו חסרת הגבולות של השם יתברך: שבת, טהרה ושבעה.
שלוש מצוות
שבת. אני לא הולכת להטיף על שמירת השבת, אבל יש לי שני דברים להגיד לאלו שלא שומרים אותה - או שאתם עיוורים או פראיירים. השבת היא הרעיון הכי גאוני שיש. נכון, באים עם השבת כל מיני חוקים לא נהירים, אבל כשנכנסים כבר לעניין מבינים שגם על הלא-מובן אין לוותר. הכל כלול במחיר, והתמורה - סוף הדרך.טהרה. אין לי עדיין אומץ לחטוף את הטוקבקים הנדיבים שלכם.
שבעה. שוב גאונות. בתרבויות ובדתות אחרות, אתה קובר את משפחתך, ויום אחרי, מצפים ממך להישאב חזרה אל מסלול החיים. ההתמודדות היא פרטית ובזמנך החופשי. ביהדות יש מוצא - תקופת ניסיון והסתגלות. שבוע דאחקות מתנה. שבוע שבו כולם באים, ובאמצעות סיפורים, שנגנזו עד כה מטעמי צניעות מימי התנועה, מחיים מחדש את מי שהלך. אחרי השבוע הזה, ממשיכים לחיים בעלי היעדר תמידי, אבל קסם השבעה הוא להחזיר טפח מחייו של המת, ובכך לעמעם את הזיכרון של ימיו האחרונים.
בשבעה אני "ספצית". אין כמו לשבת שבעה בגיל 5, כדי להבין מי נגד מי ואיך דברים עובדים.
נסיון החיים שלי הפך אותי לצינית משהו. כמעט אין דבר יותר משעשע מלראות את התפתלויות המנחמים למראה קרובי המנוח. "שלא תדעו עוד צער", תופס מקום מכובד ברשימה, אבל המקום הראשון והיוקרתי שמור ל"באתי לחזק ויצאתי מחוזק". קופירייטר מחונן.
אז למה אנחנו שמים את עצמנו במקום המביך הזה, שבו חדות הלשון היום-יומית שלנו מתמוססת לכדי משפט אווילי? למה אנחנו הולכים לנחם אבלים? השכל שלנו יודע שאנחנו לא יכולים לקחת מהכאב של מי שאיבד אהוב. וכאשר הנפטר לא קרוב אלינו, זה אפילו לא באמת כואב לנו. אבל מה שאנחנו כן מסוגלים זה להתחבר לצער של האחר. הלב שלנו מקווה שאולי משפט אחד יעלה חיוך על פניו, אולי חיבוק שלנו ייתן לו נחמה. אולי הכתף שלנו תהיה מקום פנוי לדמעותיו.
"שבעה" במרום
וזו, בעיניי, מהות תשעה באב ומהות תשעת הימים, או שלושת השבועות, שלפניו. הימים האלו, ימי בין המיצרים, הם ימי שכול, ימי שבעה. כי מה שקרה, בימים ההם בזמן הזה, הוא שפעם אחר פעם חרב ביתו של השם יתברך בעולם הזה - בית המקדש.
כל מה שהשם רצה, כל תכלית בריאת העולם, היא שיהיה לו מקום לגור בינינו. שבמקום הזה, בבית המקדש, כאן בעולם הגשמי הוא מתגלה במהותו, ברחמנותו ובעצמותו האמיתית, ללא פילטרים ומתווכים, בלי שום לבוש או צמצום, כביכול כמו אדם בדירתו הפרטית.
ומה זה אומר שנחרב ביתו? שאנשי מחאת האוהלים ברוטשילד אינם מחוסרי הדיור היחידים. היום הוא היארצייט של ביתו השרוף של השם. היום שבו הוא מתאבל בפרהסיה על ההסתר שלו
מאיתנו, וגרוע מזה על הגלות שלנו מקרבנו.
אז נכון, מה שיותר מטריד ומעצבן אותי זה הר הכביסה שנוצר בתשעת הימים האחרונים, הצום, והכי גרוע שאסור לקחת את הילדים לים באמצע החופש הגדול. אבל זה רק מהסיבה שאני, אנחנו, אנשי הדור שלא ידע את יוסף, או במקרה הזה - את בית המקדש. לא חווינו את תפארתו ולא חזינו במפלתו. וזה לא כואב לנו כמו שזה אמור.
אז מה שנותר הוא ללכת לניחום אבלים, להתחבר ליגונו של השם יתברך, שאמור להיות גם היגון שלנו. אנחנו לא יכולים לקחת את הכאב שלו, אבל אולי בעצם ההשתתפות שלנו, בעצם הכרתנו באבלו ובצערו, אולי תבוא נחמה, אולי הוא יקבל מאיתנו את הכוחות הדרושים כדי לתת עוד הזדמנות, ואז אולי, סוף סוף, כולנו לא נדע עוד צער.
לפנייה לכתב/ת 
&91;1&93;_a.jpg "צילום: זיו ריינשטיין")
