האשה הישראלית ממציאה את עצמה מחדש
אני מביט על חלוצי המהפכה ברוטשילד בהערצה ועדיין לא מאמין: בראש היוזמות עומדות נשים! לא דבר של מה בכך. בטח שלא בשבילי, כי הורגלתי שמודעות חברתית, אלטרואיזם (מחוץ למעגל הקרוב ביותר) ומנהיגות עממית סוחפת אינם מופיעים בתפריט של הנשים הישראליות של ימינו
בארבעת השבועות האחרונים, בכל פעם שאני מבקר בשדרות רוטשילד נמלא לבי גאווה ואופפת אותי אווירה משכרת של שינויי שנראה לי עד לא מזמן תסריט דמיוני יותר מ"אוואטר".
איך ולמה דווקא הנשים מובילות את המאבק הזה שהצית את חבית אבק השריפה החברתית בישראל ולא גברים (אני, נגיד?) איך זה שהציבור השמרן בישראל הסכים להפקיד בידן את שרביט ההנהגה ללא התנגדות? איך פשטה האש בשדה הקוצים עד כדי 300 אלף מפגינים זועמים ברחובות ת"א בשבת האחרונה? החלטתי להעלות על הכתב כמה מהגיגי לגבי נשים מודרניות ואופיו הנשי של המאבק בפרט.
באופן טבעי, הדבר חולל שינויים עמוקים מאוד גם ביחסי הגברים והנשים. הסגידה לאלוהי הכסף והמרדף אחריו שמו בראש רשימת מאוויה של האשה הישראלית הממוצעת את הביטחון הכלכלי. היא החלה לשאול את עצמה איך עבד מודרני יוכל לעזור לה לפרנס את ילדיה ולקיים איתה בית משותף במציאות הקפיטליסטית. מצד שני נתקלו נשים רבות בתקרת זכוכית שמנעה את ההתקדמות הטבעית של הקריירה שלהן (מתוקף תפקידן כאימהות), באילוץ להמנע ממשרות תובעניות מדי בזמן (ולכן גם הרוויחו פחות, למרות שעבדו לא מעט) ובחוסר היכולת לפרוץ למקצועות מכניסים יותר, השמורים לגברים. תוסיפו לכל אלה את מרכיבי העבדות המודרנית שהנציחו התאגידים והממשלות ותקבלו אשה מתוסכלת וצינית, שנאלצת לבחור בן זוג כמה שיותר חזק ומבוסס - לא תמיד מהסיבות הנכונות לה.
אני מדבר על התעוררות התודעה הישראלית לצדק, להגינות, ליושרה, לערכים "של פעם" וחמלה, וגם על השינוי התפישתי העמוק שעבר הישראלי המצוי לגבי מקומו בחברה ויחסו לסובבים אותו. אבל אלה מבחינתי, הם הקצפת. הדובדבן הוא סיפור מסוג שונה.
בואו לדבר על יחסים ועל מחאה גם בפייסבוק שלנו
אני מביט על חלוצי המהפכה ברוטשילד בהערצה ועדיין לא מאמין: בראש היוזמות עומדות נשים. נשים! ועוד ישראליות!!! וזה, רבותיי, לא דבר של מה בכך. בטח שלא בשבילי, כי הורגלתי שמודעות חברתית, אלטרואיזם (מחוץ למעגל הקרוב ביותר) ומנהיגות עממית סוחפת אינם מופיעים בתפריט של הנשים הישראליות של ימינו.
כשראיתי בפעם הראשונה מי עומדות בראש המחנה כמעט שמטתי לסת. האם אני חולם? לא, לא יכול להיות... חייב להיות פה איזה גבר דומיננטי שמנהל ת'פאקינג עניינים. הרי נשים לא טובות ב"עניינים". יאללה נו, בחייאת, מי אלה שתי הבחורות האלה שקראו תיגר על טייפקאסט של הישראלית (שלא נאמר התלאביבית) הממוצעת? נו די, איפה יגאל שילון?
מוזר. נפל דבר בישראל, ואף אחד לא עדכן אותי, חשבתי לעצמי. אבל במחשבה שנייה ושלישית, הסימנים תמיד היה מול עיניי, רק שלא השכלתי לחבר את הנקודות בקווים ולחזות את שעתיד להתרחש: סוף סוף, האשה הישראלית ממציאה את עצמה מחדש, פורצת את הקלישאה הנשית על שלל החוקים הבלתי כתובים שלה ויוזמת.
זה לא שלא היו בשנים האחרונות כמה ויקי קנפו פה ושם, אבל המאפיין של המאבקים האלה היה צר ונישתי. הן נלחמו על מקומן בשיטה, אבל לא בשיטה עצמה. מה שעשו דפני, סתיו ושותפותיהן זה לקרוא תיגר על שיטה שלטונית והתנהלות כלכלית חברתית שמובילה את ישראל מזה 30 שנה ויותר. על תפישה. על רעיון שאיש לא העז לערער עליו (אולי כמה, כולל אותי, אבל סתם קיטורים לא נחשבים).
עוד מבט:
דייט עם קרייריסטית - אני מטפלת בפניות קודמות
קורטז אורבאן
האהבה הופכת מבחינת הקרייריסטית לעוד חלק ריק בפאזל ההגשמה העצמית שלה, שאותו צריך למלא. כל מי שיכול להשתחל למשבצת שהקצתה לשם כך מוזמן פנימה. ואם לא - לא נורא. הפאזל ייראה לא רע גם בלעדיו
אי שם, מתישהו באמצע שנות ה-80, החליטו מנהיגינו דאז לשנות כליל את צביונה הכלכלי-חברתי של ישראל. הצלחות הקפיטליזם הניאו-ליברלי (או בשמו העכשווי "הקפיטליזם החזירי") כל כך קרץ לנבחרינו היקרים, שהם החלו להגניב אותו אט אט לגבולות ישראל בדלת האחורית. מדיניות הרווחה החלה להישחק. קשרי הון ושלטון החלו להתהדק ותאגידים גדולים החלו להשתלט. על הכלכלה, המשאבים הלאומיים ועל שיקול הדעת בהחלטות של נבחרי הציבור. אי שם, באמצע שנות ה-90, הושלם תהליך הפיכת ישראל לשלוחה רייגניסטית וכללי המשחק הכלכליים והחברתיים השתנו כליל. יש עוד הבט שהשתנה כליל בעקבות המהפך, והוא יחסי נשים-גברים וכל מה שביניהם.
תפקידה של האשה הישראלית של לפני הקפיטליזם היה מוגדר מאוד. היא חונכה להיות "עזר כנגדו", לשאת בעול גידול הילדים, לדאוג למשק הבית. הגבר יכול היה להתמקד בפרנסת ביתו, מפני שמדיניות הרווחה איפשרה זאת ויוקר המחייה היה סביר. כך התנהלו רוב הזוגות הישראליים.
לאחר חדירת הקפיטליזם, הורעו מאוד תנאי ההעסקה של הישראלי המצוי, לצד צונאמי של תרבות צריכת פנאי ומותרות שהציף את העולם. הגברים המצ'ואיסטים הגאים אך חסרי האונים מצאו את עצמם נאחזים באשה שלצידם כמקור פרנסה שני בבית, מוחלים על כבודם כראש המשפחה ומאצילים על זוגתם סמכויות לצד חובות שהיו עד אז תחת אחריותם הבלעדית. מצד אחד, הכנסות המשפחה גדלו, אבל מצד שני מצא את עצמו הזוג הישראלי נאבק במירוץ הצריכה, שהפך לספורט לאומי, עם הכנסותיו הצנועות ביחס למחירים ההולכים ומאמירים. השיטה הגשימה לו חלומות רבים בתחום מוצרי הפנאי, אך דרדרה קשות את המשמעת התקציבית שלו, את תפישתו ואת יחסו לחברה, וגם שינתה כליל את רשימת מטרותיו - ובעיקר את הכלים להשגתן. פריחת התאגידים העסקיים ועולם הבידור החישה את הופעתם של עשירים מופלגים מתחומים אלה והציתה את דמיונו של הזוג שלנו.
מחירו המאמיר של החיזור (צילום: Shutterstock)
הסכומים הדמיוניים שהעשירים האלה הרוויחו היו הזויים כמעט כמו רשימת הבזבוזים שלהם על מותרות. מה שעורר את יצר החמדנות של החברה כולה, ששיתפה פעולה בהתלהבות יתרה עם הקפיטליזם וחלמה לנשום קצת מאבק השפע שלו. ערכים ישנים, כמו עבודת כפיים, התמדה ותרומה לחברה הפכו למילים על גבול גסות, שיוחסו בלעג על ידי המתעשרים למעמד "העבדים" החדש שנולד בעל כורחו.
זווית נשית:
כך הופכים מאשה חזקה לסמרטוט רצפה
לירז כהן
הוא התאהב בך מפני שהיית חזקה ועצמאית, אבל בתוך היחסים הלכת לאיבוד. את יכולה לזכות בעצמך בחזרה, אם תזכרי שבמשחק הזה צריך לתת לשני הצדדים לעשות מהלכים בתורם
מעצם היותה אשה, היא כמהה למחוות גבריות שהורגלה להן מהסרטים הקיטשיים. אך במציאות שנוצרה, הגבר החדש כבר לא יכול להרשות אותן לעצמו. בצר להן נשאו הנשים את ראשן מעלה והחליטו לשבור את המחסומים בעזרת השיטה עצמה: סחר חליפין עם גברים חזקים תוך דגש על עלות מול תועלת: תן מחוות - קבל יחס בהתאם.
אלא שהחמדנות והאטימות הקפיטליסטיות יצרו כאן תפישה חדשה גם אצל הגברים, שניזונה מתרבות הצריכה עצמה: אינסטנט, תחלופה גבוהה, צורך בגיוון תמידי. מה גם שהגברים החדשים החלו להימנע ממחוות מופלגות, במטרה לחסוך במשאבים יקרים וגם כדי להעמיד את כוונות הנשים כלפיהם במבחן הזמן והלויאליות. על אחת כמה וכמה כשכללי משחק חדשים שהצליחו להשיג שדולות פמיניסטיות לטובת נשים יצרו בעבור האשה הקפיטליסטית פיתויים רבים להשתמש בהם לרעה. גם שיקולי בחירת בת הזוג השתנו והם ניזונו מהשיטה: אומדן של עלות מול תועלת ובזבוז משאבים לפי "שווי השוק" של הנשים.
מציאות של מלחמת מינים הניזונה מערכים חומרניים
בתוך שני עשורים נולדה כאן מציאות בלתי נסבלת, בעל כורחה. מציאות של מלחמת מינים הניזונה מערכים חומרניים ונשפטת על ידיהם. הכסף הפך, במישרין או בעקיפין, לחזות הכל: המניע העיקרי של יחסי הגומלין בחברה, בפוליטיקה, בעולם העסקי וברומנטיקה. השילוב הקטלני של עבדות מודרנית לצד ציפיות דמיוניות והצורך התמידי בגיוון בתחום החומר הפכו את עולם היחסים המודרני לשטחי אך ממכר כאחד. הפכנו לשבויים של השיטה מבלי לקחת צעד אחורה ולנסות להבין למה, לאיזו תכלית. חיינו את הגחמות והאינטרסים שלנו עד הסוף.
ואז באה דפני "הגלולה האדומה" ליף והעיפה לכולנו סטירה מצלצלת. מדהים אותי איך אוהל אחד ברוטשילד יכול להוציא כל כך הרבה אמת פנימית מאנשים שמביטים עליו מהצד. איך אוהל אחד משחרר כל כך הרבה כאב, זעם אצור ותסכול של שנים. איך אוהל אחד גורם לחשבון נפש אישי וחברתי כל כך נוקב. חשבון נפש פוליטי. וכלכלי. ורומנטי. הימים הראשונים היו יום הכיפורים האמיתי הראשון מזה שנים של ישראל.
וכן, זו היתה חייבת להיות אשה עם האוהל הראשון, כי רק אשה יכולה לעורר גלי אמפתיה והזדהות כאלה אצל ציבור ציני, עייף, כואב ומושפל. בימים כתיקונם, הישראליות הולכות בתלם לאור מה שמוכתב מלמעלה ומנסות לפלס נתיב בדרכים המקובלות. מה גם שהן נחשבות למאוד מפונקות וחסרות מודעות חברתית. גברים רבים מוכנים להישבע שרובן היו מעדיפות להקיף את עצמן בבועה מנתקת ואסקפיזם. כל יום, כל היום. לכן, מבחינת אותם גברים, אם אשה ישראלית יצאה לישון ברחוב כאקט מחאתי ואותתה לכולם ש"די, נמאס לי מהשיטה המסריחה", סימן שיש כאן ניצנים של מהפך במודעות של האשה הישראלית לעצמה. מודעות מסוג שונה שלא נמדדת בראי, בחדר ההלבשה של קסטרו או ב"ראיון העבודה" שהיא עורכת לדייט שלה.
עד עכשיו, היו הנשים עסוקות בניסיון לתעל את השיטה לצורכיהן, ובעת הצורך, במגננה על אופן התנהלותן בטיעון ש"לא הן המציאו השיטה". כעת, בראשונה זה עשרות שנים, החליטו הנשים לשבור את כל הכלים ולשנות את כללי המשחק מהיסוד. לא רק לטובתן האישית, אלא לטובת כולנו.
האוהל תמיד סימל חלוציות, אומץ, יוזמה ועצמאות
סוף כל סוף, הנהגה נשית מובילה מאבק שכולו אמפתיה לזולת, ערכי שוויון וחמלה, אכפתיות, סולידריות וצדק. נשים היו הראשונות לפרוץ מתוך קורי העכביש הקפיטליסטיים שלהן ולסמן את הדרך לכולנו. האוהל תמיד סימל חלוציות, אומץ, יוזמה ועצמאות. כמעט תמיד במקום שבו מקימים אוהל, נדרשים גם לתכונות האלה.
ולכן, רבותיי, אני גאה להכריז בזאת שסוף סוף הפמיניזם שייחלתי לו נולד בבית החולים רוטשילד, ולא בחיפה. אני מקווה שהתינוק הזה יהפוך לעלם ערכי, שאפתן ואחראי, שיוביל את כולנו ובסופו של דבר גם יגשים את ייעודו.
לפנייה לכתב/ת 
העיפה לכולנו סטירה מצלצלת. דפני ליף
צילום: נמרוד גליקמן
מומלצים
