דוגית שטה, בקושי: מלחמה נואשת בגלים וברוח

חלום הילדות של צדוק יחזקאלי - להביט בגלובוס ולבחור באקראי נקודה להגיע אליה, התגשם רק לאחר שיקום ארוך מהפציעה שכמעט הביאה למותו לפני שלוש שנים בדיוק , באוגוסט 2008 בגאורגיה. אחרי שחצה את הכפרים הנידחים בצפון לאוס על אופניו - נמשך המסע המפרך במדגסקר. בפרקים הקודמים של היומן התחרו צדוק וחברתו נועה ארנון במרוץ אופניים שהזדמן בדרכם, חוו רגעי משבר ברכיבה של 1,000 ק"מ, ונדחסו למונית בלתי אפשרית. הנה המשך יומן המסע האישי. 

אינני יכול לסבול חוסר אונים. תנו לי כאב ואתמודד אתו. תנו לי פסגה ואכבוש אותה. אבל אל תקחו ממני את השליטה בגורלי. לעזאזל, גם אם אובס, תנו לי הזדמנות.

אבל עכשיו, תקוע בלב ים בתוך ה"פירוג" - דוגית קליפת אגוז זעירה עשויה מכמה כלונסאות ובד ברזנט קרוע המתעקש לקרוא לעצמו מפרש - אני מעלה כמה וכמה שאלות שכולן ספקות בכל הקשור לשאריות התבונה שלי.

בהתחלה עוד חייכנו על סיפון הדוגית (צילומים: צדוק יחזקאלי)

השאלה המרגיזה מכולן היא כמובן - כיצד עלה בדעתי להפקיד את עצמי ואת נועה, שלא לדבר על שני זוגות האופניים שלנו, בידיו הכחושות של דייג בשם "לולה הקטן" והפירוג הרעועה שלו למשימת חציית המפרץ הזה הנושק לחוף הדרומי של מדגסקר?

כי נועה כבר ירוקה למחצה מטלטלות הנחשולים, האופניים היקרים שלנו מאיימים להשתחרר מאזיקיהם הרופפים ולשקוע במצולות,

ואני עצמי מוכן לחנוק במו ידי את לולה שמובס כליל בידי הרוח המתעתעת בדוגיתו הקטנטנה. אני מביט במכשיר הניווט המשוכלל שלי שנראה כמו לא שייך לדוגית - ומתקשה להאמין. בארבע השעות שחלפו מאז שעזבנו את החוף הלבנבן המושלם של כפר הדייגים שלו, התקדמנו קצת יותר משלושה קילומטרים בזגזוגים אינסופיים שכפתה עלינו הרוח הזו שאם היתה לה דעה, אז בוודאי השתבשה לחלוטין.

בבוקר, כשיצאנו לדרך מגן העדן הקטן והלבן, ההחלטה לבחור ב"פירוג" ולא באופניים נראתה דווקא כרעיון שפוי לגמרי. במדינה של כמעט 20 מיליון בני אדם עם תשתית דרכים מגוחכת, דילמה כמו זו שעמדה בפנינו היא עניין שבשגרה: או שתיאבק 130 קילומטר בדרכי חול טובעניות, או שתלך על דרך הקיצור הימית, רק 13 קילומטר. "ברוח טובה" הבטיח לולה הקטן. "אנחנו שם תוך שעתיים".  

חול טובעני או קיצור ימי? שעת בוקר על החוף

אבל הרוח רעה היתה, והרוח שלי רעה אף ממנה, במיוחד כשהתבוננתי בו בלולה שחתר ללא לאות זה שעות ארוכות לשומקום, וראיתי שפניו עדיין טובות ושלוות. "הכל משם" אמר בהשלמה והפנה מבטו לשמיים. כמו הימים שהוא חוזר אל החוף ורק דגים ספורים באמתחתו להאכיל את ארבעת ילדיו. "אבל יש ימים שאני חוזר עם סירה מלאה", הוא מחייך.

היא רק בת ארבע ימים, הפירוג שלו, נבנתה מקרעי הסירה הקודמת ששירתה אותו במשך ארבע שנים עד שבלתה.

געגועים לקודמת? היא רק כלי עבודה, והוא נעדר סנטימנטים ואינו נוטה למחוות. אפילו שם לא טרח להמציא לזו. 300 אלף ארי עולה סירה חדשה. רק 150 דולר, אבל במדגסקר - אחת המדינות העניות בעולם שרוב תושביה חיים על דולר ליום - זהו סכום עתק.

לו רק היה מתקין בפירוג שלו מנוע, יכול היה להביס את הרוח בנקל ולהרוויח את דמי ההפלגה שקיבל משני הנוסעים הלבנים שלו בתוך פחות משעה. אבל מנוע אינו אלא חלום בלתי מושג ועכשיו נידון המסע שלנו לכשלון טוטאלי מבחינתו: יום שלם של עבודת פרך עבור דולרים ספורים. למעשה יומיים נזרקו אל הפח, משום שכבר אין תקווה שיספיק לחזור הביתה. את הלילה הקר הוא נידון לעשות בודד על חוף.

הקפטן שלנו - להלן: לולה הקטן

הבטתי בו בהשתוממות מהולה בכעס על השלווה שבה קיבל את הדין כגזירת שמיים. כמעט חודשיים במדגסקר לא הרגילו אותי לקבלת הדין הקולקטיבית הזו של עם שלם לחיים שאינם שונים כמעט במאום מאלו של אבות אבותיהם.

לולה הוא בן הכפר סן אגוסטין. דורי דורות חיים הדייגים בכפר הזה. לפני 200 שנה נחתו בכפר שלו אנגלים פוריטנים בנסיון להקים התיישבות לבנה לפני שכמעט כולם גוועו ממחלות. מתי המעט ששרדו חזרו הביתה. אחר כך הגיעו הפיראטים וגם מהם נשארו כידוע כנופיות סומאליות וכמה גרסאות הוליבודיות בכיכובו של ג'וני דפ.

רק לולה ואחיו הדייגים נותרו במקום שכמעט לא השתנה מאז ימי הפוריטנים והפיראטים. גם היום אין חשמל ומים זורמים. רק אותן דוגיות הפירוג הקטנות הפזורות על החוף הלבן, ממתינות לדייגים שיצאו איתם אל הים עם לילה.

לך תסמוך על פוליטיקאים

לפני שנה הגיע נשיא מדגסקר, אנדריי ראג'ולינה, לביקור בחוף הלבן. הוא עשה צ'ק-אין בריזורט מהודר - 250 יורו ללילה - מספרים עד היום הדייגים בהשתאות מהסכום שמספיק לקיים משפחה מקומית במשך שנה - והגיע לביקור קצרצר בכפר. "מה אתם צריכים", התעניין הנשיא אצל דייגיו. הם סיפרו לו על חלומם למים וחשמל. איש לא העז לבקש בהזדמנות לסלול כביש שיחבר אותם לעולם החיצון. זה כבר באמת נראה חלום גדול מדי. "בוודאי" חייך הנשיא לדייגים.

אז מה קרה מאז, אני שואל את לולה, כשאפילו הוא נואש מתעתועי הרוח. "שום דבר" משך בכתפיו. ממילא לא תלו שום תקווה שההבטחה תתממש. ולמה שתתממש אם מעולם לא קיבלו דבר מהשלטון המרוחק 1,000 קילומטר של נצח מכאן? שוב, לא היתה בקולו של לולה כל נימה של טרוניה. בדיוק כפי שהשלים עם דרכה של הרוח הארורה לבגוד בו שוב ושוב.

זה מה שנותר מהבטחות הנשיא  

כשסיפרתי למלגזים כאן על נחשול המחאה הגדול המתרחש שם במולדת הרחוקה שנולדה יום בהיר אחד בתוך קופסת קוטג', נתקלתי תמיד באותה הבעת השתוממות וספקנות עמוקה של אנשים נעדרי כל אמונה בשינוי. קל להבין זאת כאן, כאשר אנשים נלחמים להשרדותם היומית. אבל הנה סיפור על גורל מהפיכת הקוטג' של מדגסקר, או ליתר דיוק - יוגורט.

לפני 11 שנים עלה לשלטון נשיא חדש. שמו היה לו מרק רלבומננה אבל כולם הכירו אותו כ"מלך היוגורט". הוא היה צעיר נמרץ, הנושא דגל מלחמה בשחיתות. לצד אלה החזיק בתפישות כלכליות עסקיות מודרניות שאותן הביא מעסקיו הפרטיים המזהירים.

הנשיא היה פעם דלפון שמכר יוגורט בדוכן רחוב לפני שהפך למיליונר המחזיק במפעלי היוגורט הגדולים במדינה. איש היוגורט שלנו עשה מהפיכות, ביצע בלי סוף הפרטות, ניקה אורוות, קיפד ביורוקרטיות ופתח את הכלכלה למשקיעים זרים. הוא רק שכח את האזרח הקטן (או שמא הדייג הקטן) והשיפור הכלכלי כמעט ולא הגיע אל המיליונים, אלא רק למתי מעט אליטות.  

הם עובדים קשה, האליטות ישבעו. דייגי הכפר

בינואר 2009, אחרי מהפיכה קצרצרה ושורת מחאות רחוב אלימות ורוויות דם נזרק מלך היוגורט לדרום אפריקה ואת מקומו תפס נשיא צעיר (34) ומבטיח. הוא הבטיח בחירות. הוא הבטיח צדק חברתי.

כן, הוא גם האיש שהבטיח חשמל ומים ללולה וחבריו הדייגים לפני שחזר ללון בריזורט הנוצץ. עד היום אף אחת מההבטחות לא התקיימה ומדגסקר שוב מצויה בבלגן מוחלט, כשחצי מדינה רוצה את מלך היוגורט בחזרה על כסא הנשיא. אז הרי לכם.

לקראת ערב, כהשמש צבעה את הים באדום, ראינו סוף סוף את החוף. לולה כיוון הדוגית אל החול. כשדהרנו משם, מנסים להקדים את החשיכה בדרך אל העיר, התקין לולה את הפירוג לשנת הלילה. מחר יעשה את דרכו בחזרה, אם רק הרוח תחדל סוף סוף להתעמר בו.

כמה טוב לרכוב שוב על קרקע מוצקה (צילום: נועה ארנון)