עלייה עד אין קץ: כשהאוויר נגמר בהימלאיה
"תמיד יש עוד הר אחד, עוד רכס אחד, תמיד ישנה עוד עלייה אחת". מסע האופניים נמשך, אחדים נופלים בדרך, והראש הופך למעמסה חסרת-חמצן. צדוק יחזקאלי כובש עוד פסגה. בקושי
חלום הילדות של צדוק יחזקאלי - להביט בגלובוס ולבחור באקראי נקודה להגיע אליה, התגשם רק לאחר שיקום ארוך מהפציעה שכמעט הביאה למותו בגאורגיה, לפני שלוש שנים. אחרי שבפרקים הקודמים חצה כפרים נידחים בצפון לאוס על אופניו - נמשך המסע המפרך במדגסקר ובהודו. הנה המשך יומן המסע האישי.
איכשהוא אני תמיד מוצא את עצמי לכוד בסיטואציות כאלו, שבהן אדם מטריף את עצמו באין סוף שאלות המתחילות כולן ב-"למה לעזאזל?". כי נראה שאין שום הנאה בלטפס את רכס ההימלאיה הזה,
על דרך אבנים קופצנית ומכאיבה בטירוף, כזו שעושה שקשוקה מהישבן שלך, כשהנשימה שלך קצרצרה, וכשלא רואים סוף לדרך הזו המחבקת את ההר העצום והשדוף הזה שבו כמו באסטרואיד הנע בחלל - אין חי ואין צומח. רק סלעי בזלת דוממים.
ואתה עייף מזה. עייף מהכל. מלכבוש עוד הר בלתי נגמר רק כדי לעמוד מול רעהו העצום ממנו, מלהידחס מותש בסוף כל יום, קצר נשימה, לתוך אוהל זעיר בגובה 4,500 מטר, מהצורך הנואש לנסות ללכוד אוויר לתוך הריאות רק כדי לקפל שק שינה דפוק. ומלהריח את עצמך אחרי שבוע שלם של "מקלחות" במגבונים לחים.
עוד טיולים למזרח בערוץ התיירות:
- צפון תאילנד: שבטים ופליטי רדיפות בלב היער
ותמיד יש עוד הר אחד. תמיד יש עוד רכס אחד. תמיד ישנה עוד עלייה אחת. ולאחרונה הזו שאני מנסה לכבוש עתה קרויה בשם המגוחך tanglang la. זהו המעבר השני בגובהו בעולם, ויש לו תכונה מעצבנת במיוחד - העלייה שבו לא נגמרת. התכונה הזו כל כך דומיננטית, עד שהיא משכנעת אותך לגמרי שסוף לא יהיה לה בשום פנים ואופן.
אני מטפס כבר חמש שעות ברציפות, הגובה רב מאוד, והנה תמיד יש עוד נחש מתפתל אחרי העיקול הבא. תוך כדי רכיבה, אני מנסה לנחש היכן יכולה להתחבא פסגת הגאולה, אבל אין שום תשובה באופק המושלג.
תנו לי אוויר. רק קצת אוויר
חוסר הנוחות מכריע. אני נאלץ לעצור שוב ושוב ולרדת מהאופניים, רק כדי ללכוד עוד מנת חמצן. אם הייתי יכול לחשוב בצורה בהירה - וזה בלתי אפשרי בגובה האיום הזה - אז הייתי מבין שהזמנים בין עצירות הנשימה הולכים ומתקצרים. הלוואי והייתי יכול להגיד שאני עוצר לצלם את הנוף המופלא הנשקף מתחתי. אני עוצר כדי לנשום.
הראש שאני נושא על כתפי אינו ממש שלי בגובה הזה. הוא עצם שיש לשאת, אבל כמו תרמיל גב - הוא מרגיש כעצם זר,
אף שלא זר מספיק כדי להיות מנותק לחלוטין, שהרי את זרמי הכאב הוא משגר אליך ללא הפסקה בגבהים הללו. עכשיו אני מוצא נחמה מלטפת בידיעה שכאשר אגיע לפסגה זו הפעם, אטרוף את כדור המיגרנה האחרון שלי. כי אין עוד מחר. מחר זה נגמר. מחר יסתיים כיבוש האופניים הזה, המפרך והתובעני ביותר שניצב מולי מאז תחילת מסע הפלנטה שלי, אבל בעת ובעונה אחת גם המרהיב, המרתק והפראי מכולם.
אל יקל הדבר בעיניכם. כבר רכבתי בדרכים שהגישו מועמדות לתואר הזה. נשמתי כבר נעתקה בדולמיטים ובאלפים השוויצרים ואפילו הניו זילנדים. מופלאות היו כולן. ובכל זאת, יתכבדו וירכינו ראשן בפני הדרך האחת הזו על ההימלאיה, על 550 הקילומטרים וששת מעבריה. אין שום תחליף לשילוב הזה של פראות ובתוליות לשאגה כה פרימטיבית של הטבע כאילו נברא זה עתה בהשתוללות חסרת רסן ועתירת דמיון.
שמונה ימים תמימים התחלף הנוף מול עיניי ללא הרף בגווניו, כאילו חלפתי מפסגות שוויץ ועד הסהרה. משפע של ירוק מעתיר ועד למחוזות של פני ירח צחיחים. מאגמי טורקיז ועד למדבריות בזלת. מפסגות שלג ועד לצהוב מדבריות.
כאן, כמו יצא הטבע מדעתו. איך מדבר צחיח ופסגות שלג לבנבנות יכולות לשכון יחדיו? כיצד מכתשים אדמדמים וצהבהבים יכולים להיות מעוטרים במעטה של שלג? ממתי מדבר מתנשא לגובה הנושק לשמיים? או כיצד ירידה תלולה הנמשכת כבר שעה ארוכה בדרך עפר ואבק המביאה אותך אל עמק מופלא שנהר הזורם באמצעו - מתיישבת עם העובדה שגם אחרי הגלישה האין סופית הזו אני עדיין בגובה בלתי נתפס?
אופניים מול משאית דוהרת: מי ימצמץ ראשון?
ואם לא די באיתני הטבע, אני שואל את עצמי ללא הרף - איך בעצם אני עדיין בחיים אחרי המפגשים מסמרי השיער עם נהגי המשאיות של הודו?
סליחה על ההתפרצות, אבל היו רגעים הרבה שהם הם תפסו אצלי את מעמד השנואים והמתועבים בבני האנוש על כדור הארץ הזה. אני מניח שאנשים טובים הם, העובדים קשה למחייתם, נאלצים לשרוד בדרכים הקשות ביותר בעולם, על שבילים צרים שבקושי מספיקים לפיאט 500 והתלויים בעיקולים מפחידים ללא כל מעקה בטיחות מעל תהומות של מאות מטרים - ואיכשהוא צריכים לשרוד מסעות כאלו יום אחרי יום. אלו הם חייהם. אבל אותי הם לא רואים ולא סופרים.
נהגי המשאיות הללו כנראה לא באמת מאמינים שיש לי זכות לחיות, אלא בתנאי שאעוף להם מהמסלול השמור להם - לאורך כל הדרך כולה. ומה זה מותיר לי? שום דבר מלבד תהום בצד אחד - וגל סלעי בזלת מחודדים בצד השני. לא פעם ניסיתי את משחק ה-"מי ימצמץ ראשון" על היצורים האלה בתוך המשאיות הצבעוניות המגוחכות שלהם - וכל פעם התברר שהם מוכנים ומזומנים להשליך אותי אל התהום.
זהו, אני בעיקול האחרון
בחמש וחצי אחה"צ זה הגיע. אני זוכר את התמונה הזו היטב. כי היא סימנה את הגאולה. אני זוכר שקלטתי שהמשאית שמטפסת במשעול שלי, זו שעקפה אותי לפני כמה דקות, נעלמה בעיקול ולא שבה עוד לשדה הראייה שלי.
אני מסתכל שוב. אין נחש עקלתון חדש. אני די בטוח איפוא שזהו העיקול האחרון לפני פסגת ההימלאיה האחרונה. גם ה-GPS שלי קובע נחרצות שעברתי זה מכבר את גובה 5,300 מטרים. מבעד לערפל הפודינג שפעם היה המוח שלי, אני זוכר את המספר הזה כגובה הרשמי של מעבר ה-tanglang la. כל מטר נוסף מוציא לי את הנשמה בעינויים.
דווקא עכשיו נזכרתי ברוכב בהאופניים ההוא מבנגלדש שהגיע אלינו חצי מת בליל אמש. הוא הצטרף אלינו כמה ימים קודם לכן. בחור צעיר מוכה רזון על אופני ברזל פשוטים. היה לו ציוד דל ואוכל דל, אך הוא היה נחוש לחצות את הרכס האימתני הזה יחד איתנו. הערצתי את נחישותו, את מאבקו העיקש. כל לילה היה מגיע למאהל שלנו מותש וללא נשימה, שעות אחרינו. כל פעם התאושש ויצא באומץ רוח ליום חדש. אבל אמש הובל אלינו על ידי משפחה הודית שמצאה אותו מוטל בעיקול הדרך לפני פסגה אחת. מחלת גבהים היכתה בו והוא רק ביקש לישון.
אותה משפחה הודית הצילה למעשה את חייו של הרוכב. הרופא הצבאי מהבסיס הסמוך אליו החשנו אותו, אסר עליו להמשיך לרכוב. הוא לא ידע את נפשו מאכזבה.
אני מגיע לעיקול האחרון. אבק המשאית טרם התפוגג. הנה היא לפני.
והנה הפסגה. והנה המקדש הטיבטי הקטן. והנה דגלי התפילה הטיבטים. והנה הטנגלנג לה.
האמת? לא משהו. מעברי הרים הם כמעט תמיד סוג של אנטי-קליימקס. הנופים בדרך עוצרי נשימה בהרבה מאלו הנשקפים מהמעבר עצמו. אבל המאמץ האדיר מפנה את מקומו להקלה עצומה. "עשית את זה קבינימט, ולעזאזל הסחרחורות וקוצר הנשימה וכאבי הראש". יאללה, תנו לי רק לרדת מהגג.
לפנייה לכתב/ת 
