הודו: 40 שעות באוטובוס, עבור 10 ימים בהימלאיה

חלום הילדות של צדוק יחזקאלי - להביט בגלובוס ולבחור באקראי נקודה להגיע אליה, התגשם רק לאחר שיקום ארוך מהפציעה שכמעט הביאה למותו לפני שלוש שנים בדיוק , באוגוסט 2008 בגאורגיה. אחרי שחצה את הכפרים הנידחים בצפון לאוס על אופניו - נמשך המסע המפרך במדגסקר. בפרקים הקודמים של היומן התחרו צדוק וחברתו נועה ארנון במרוץ אופניים שהזדמן בדרכם, חוו רגעי משבר ברכיבה של 1,000 ק"מ, נדחסו למונית בלתי אפשרית ונלחמו בגלים וברוח. הנה המשך יומן המסע האישי.

אין לי שום סיבה מיוחדת להתמוגג ממצבים שבהם רוב האנשים מגדירים כסבל טהור. ובכל זאת, כשאני יושב על מפתן מדרגות האוטובוס התקוע מזה יום, לילה ועוד יום ללא תקווה במפולת בוץ וסלעים במסע שאין לו קץ מניו דלהי לעבר מרגלות ההימלאיה, כשהנהג המשופם שלנו משמיע נחירות אימים מכיוון תא המטען, ומטר המונסון האדיר הניתך בחוץ כבר מרטיב את קצות נעלי - אני מרגיש שאני חי. כלומר לא סתם חי אלא באמת. בנהימת מנוע בסל"ד מקסימלי.

זה לא מאזוכיזם, חלילה, אלא הביטחון המוחלט שכאשר יהיה הכל מאחוריך, תוכל לתייק זכרון בלתי נשכח. לכן תלאות דרך כה מושכות הן בעייני. כי כאשר היעד שלך מתעתע בך, חומק ממך בעקשנות שוב ושוב, יודע שכאשר תשיג אותו לבסוף - תוכל לשאוב נחת שבעתיים מהמאמצים שהשקעת כדי לכבשו.

ואולי ראוי שהשלב הראשון בכיבוש ההימלאיה שלי - דוקא השלב הקליל - שאמור היה להביא אותי ואת אופני לתחילת הטיפוס על שרשרת ההרים האימתנית הזו בצפונה הרחוק של הודו - הפך להיות סוג של "פארודיה בוליבודית" כזו. לעתים מורטת עצבים, לרגעים דרמטית, ופעמים אחרות קומית ותמיד כאוסית ודביקה.

הנהר החוצה את העמק, אדום משטפונות הבוץ (צילומים: צדוק יחזקאלי)

20 שעות רצופות בתוך קופסא שהיא אוטובוס

השעה 2 בצהריים, כאשר אני מרגיש שאין עוד ברירה אלא להימלט מהאוטובוסים הארורים שלי הישר לזרועותיו הרטובות של המונסון. יאללה. שיהיה. כי בחוץ יש סיכוי שלפחות אשאב כמה מנות חיוניות של חמצן, אחרי 20 שעות רצופות בתוך הקופסא הזו שנראית מדקה לדקה כמעבדת ניסויים, המנסה לברר את השאלה כמה זמן יכול בן אנוש לשרוד על השאריות דו תחמוצת הפחמן שפולטים חמישים הנוסעים מסביבו.

מבעד הערפילים נגלה ולו והופיע העמק המוריק הפרוש מתחתינו כתהום, ונהר של בוץ הזורם ומתפתל כנחש ענק במרכזו. הערפילים הולכים ומתפזרים להם לאיטם ואז גם מתגלית הסיבה המרכזית לעובדה שב-14 השעות האחרונות התקדמנו בדיוק שלושה וחצי קילומטר: טור אין-סופי של משאיות, אוטובוסים, טנדרים, אופנועים ובערך כל צי המכוניות של מפעלי "טאטא" - תקועים על הדרך הצרה המתפתלת במרומי העמק. מכאן ועד האופק.

המידע המודיעני שהגיע אלי באמצעות מדריך lonely planet הנאמן ומקורות יודעי דבר בקרב כמה נוסעים ישראלים ותיקי הודו, שמגיעים לכאן לחופשת מולדת - מצביעים על כך שפעם, כלומר עד לפני מכת המונוסונים בימים האחרונים, היתה זו דרך סלולה. צרה להחריד אבל סלולה.

אלא שלאספלט אין עוד כל זכר. השטפונות הפכו אותה לעיסת בוץ סמיכה ומעוטרת בשלוליות ענק, וגרוע מזה: סלעי ענק שהתרדרו מהרכסים, חסמו את דרך המלך הזו מכאן ואילך. כמה מהסלעים הללו, ניצבו עתה במרחק של מטרים ספורים מאיתנו, החטיאו את טור המכוניות המטורף הזה רק במעט.

תקועים בחלונם: תערובת של תשישות וכניעה לגורל ניבטים מהאוטובוסים התקועים

אלפי נהגים הודים באקסטזה של קריאות וצפצופים

הטור העצום הזה תקוע מעכשיו ועד להודעה ללא שום סיכוי לחנינה קרובה, אבל משום מה לא דמם לרגע. להיפך. דומה שהסיטואציה חסרת התקווה הכניסה את אלפי הנהגים והמוסעים ההודים לאקסטזה של קריאות נרגשות וצפצופים בלתי פוסקים, כאילו יש בידיהם לפרום את הקשר הגורדי הזה בהבל פיהם וצופריהם. אבל לא רפו ידיהם, ובמשך שעות על גבי שעות שבמהרה הפכו ליממה ועוד כהנה וכהנה, תימרנו וזעקו וצפרו להם להנאתו המשועשעת והנדהמת חליפות של הזר הצופה במחזה ממפתן האוטובוס.

כי לא זעם נהגים פכפך בתוך הבליל הזה, לא מטען של אלימות וקללות ממחוזות מולדתי שלי שאותם למדתי לתעב, אלא רק קדחתנות נרגשת, מגוחכת בחוסר תכליותה אבל משעשעת להפליא כמו קטעי הריקודים החצי-פאתטים וחצי-מהפנטים מבית היוצר של תעשיית הסרטים הפורחת כאן. המחזה הכאוטי והרעשני הזה מקל איכשהו על תהליך קבלת הדין עם העובדה שגורלך נחרץ להשאר כאן, על דרך הבוץ הזו ובתוך האוטובוס הדביק שלך, עד שגשם המונסון יירגע מעט ויאפשר לפנות את הסלעים מהדרך.

כמה זמן תמשך הזחילה הזו במהירות של 249 מטר לשעה (כהשעמום כמעט וניצח אותי, התעסקתי גם בחישובים האווייליים הללו)? עד מתי נהיה לכודים כאן? האמת שלאיש אין תשובה. אולי מחר. אולי בעוד שבוע. מה שבטוח שאין סיכוי לחלץ משהו מהנהג שמצא לו מדי פעם מקלט שינה במחיצת אריזות האופניים שלנו בתא המטען.

מפולת הסלעים. הסלעים הללו נשטפו בסחף המונסון אל אמצע הדרך

כמובן שיש בתוכי שד שהיה רוצה להעירו בבעיטת תסכול. קיבינימט. תנסו לחשוב לרגע על הסיטואציה שבה נהג "אגד" בפקק שער הגיא, היה מסתלק לו בלי אפילו שלט "תיכף אשוב". זוג הישראלים הצעירים שלידי, סופר בינתיים בתסכול את השעות האבודות משלושת שבועות הסוטול המתוכננים בכפר היעד שלהם במושבה הישראלית המסטולית למחצה והמשגשגת להדהים שבעמק פרוואטי. ואני מהרהר בניגודיות המוזרה שמאפיינת את המעצמה הגרעינית הזו שמשתבחת בתעשיית ההיי טק השנייה בגודלה בעולם, אבל בה בעת חולה בהזנחת מאות מיליונים מאזרחיה ובתשתיות מפוקפקות כל כך.

הנה כאם היא מותירה את אחד מנתיבי התנועה האסטרטגים שלה אל גבול האויבת המרה (פקיסטן), שלא לדבר על עורק מסחר אדיר שבו חולפות אלפי משאיות טעונות מדי יום - על מסלול אחד מביש הנתון לחסדי מונסון.

מחכים, מחכים. ההודים רגילים שמסע של 4 שעות הופך ל 40

אין לי כוונה להיכנע לשום מונסון

אבל עולם שלם מפריד בינינו לבין ההודים החולקים עמנו את מסע התלאות הזה. אנחנו רוחנו קצרה, מתקוממים, שואלים ודוחקים. ואילו הם מקבלים את הדין. אני מביט בזוג ההודים הצעיר שתופס את המושבים לפנינו. זה עתה נישאו והנה נגררו לכאן במסע אוטובוסים ורכבות של שבוע מדרום הודו הרחוקה כדי לבלות ליומיים של ירח דבש למרגלות ההרים המושלגים. עתה, גם כשהתחוור להם שנגזר כעליהם לבלות את כל ירח הדבש שלהם על ספסלים - קיבלו את הגזירה וחתונת המונסון שלהם בהשלמה מוחלטת. הם החזיקו ידיים ודיברו בתבליל האינדית והאנגלית על עתידם. ברגע הזה הערצתי אותם.

בשש בערב, 24 שעות אחרי שיצאנו לדרך ו-18 שעות בחיי פקק הבוץ, החל הנחש האדיר הזה לנוע. תקווה. כמה מהסלעים פונו כנראה בהמשך הדרך. בהודו, לימדו אותי הישראלים הוותיקים, אינך ממש יודע כאן את הדברים לאשורם. ואכן, רגעי הרווחה קצרים היו. כי כעבור שעה של נסיעה הודיע הנהג באדישות שאין כל סיכוי שנגיע למנאלי. הדרך עדיין חסומה בהמשך ממפולות נוספות.

אז מה עושים?

שתיקה.

לקח לי רגע להבין להבן שזו דרך מנומסת לנסות לעזור לך לעכל את העובדה שתיאלץ לחפש לך יעד אחר בשלב זה. הימלאיה? אין מצב כרגע. לבסוף זה בא: הוא מבקש להוריד את כולנו בעיירה הקרובה ולהסתלק חזרה לדלהי.

מה נעשה שם? מה יש לנו לחפש שם בכלל?

שתיקה.

מתי נוכל להגיע?

זוג עיניים בוהות בך באלם.

אנחנו, הישראלים, מארגנים מרד קטן ומסיתים גם קבוצת מטיילים מצרפת. כולנו נחושים להגיע. הם לתפוס שלווה למרגלות ההרים. אני - להגשים את חלום כיבוש ההרים על אופני. אין לי כוונה להיכנע לשום מונסון.

הנהג מושך בכתפיו בהשלמה. אין בדעתו להתווכח כשנוסעיו מוכנים להעביר לילה שני בתוך האוטובוס הדביק שלו.

מנסים להשתחרר. אחרי התקדמות של 290 במשך 14 שעות, סוף-סוף עברנו לזחילה

המפגש הראשון עם ההימלאיה

משום מה אינני חש שמסע התלאות הזה מתיש אותי. משונה. אני בן 55, בוגר מדופלם של מלונות בוטיק מפנקים וחובב גדול של סדינים צחורים ומסכים דקים. אבל המסע הזה מסגל אותי לסגנון חיים של תרמילאי מצוי. בלאוס ומדגסקר כבר התקלחתי עם דליי מים קרים, ישנתי בחורים של 5 דולר, ומצאתי את עצמי בתאי שירותים מזעזעי מראה.

כבר אכלתי די פנכות אורז תפלות, והתעוררתי בתוך אוהלים זעירים בשומקומים. כבר נדחקתי בתוך אוטובוסים מצחינים מצואת חזירים אחוזי בהלה, והצטופפתי במוניות עם יותר בני אדם משניתן לספור. אז אוטובוס ארורים בדרך שאין לה סוף? קטן עלי.

עם שחר, אורו השמיים. לענני המונסון לא היה זכר. מחסומי המפולות פונו עם לילה. 100 הקילומטרים האחרונים למנאלי שבשערי ההימלאיה, התפתלו לצד נהר שוצף לעמק מסחרר מראה. הפסגות הצחורות נראו עתה למרחוק. 4 מעברי הרים המתינו לנו שם, אחד מהם מעל 5,000 מטר, המעבר השני הסלול הגבוה בעולם. מעולם לא העליתי על דעתי שאמצא את עצמי לכוד באוטובוס 40 שעות תמימות, אבל כשעלינו סוף סוף על אופנינו, לקראת עשרת הימים הממתינים לנו במסע החצייה, זה נראה מחיר פעוט.

שער היציאה. המטרים הראשונים במסע החצייה להרי ההימלאיה

ואכן פעוט היה, וברי מזל עד מאד היינו. הדבר התחוור לי כשהתגלגל לידי ה-india times לאחר 40 שעות הניתוק מהעולם - ונתקלתי בדיווח על האסון שאירע יום קודם לנוסעי אוטובוס שעשו את דרכם לכאן מהכיוון ההפוך. סלע עצום שנפל אל הכביש גרם לנהג לאבד שליטה והוא התדרדר לתהום. 15 מנוסעיו נהרגו.

הפסגה הראשונה כבר ממתינה לנו. אי שם, מעבר לענן העוטף את מעבר Rothang בגובה 4,000 מטר. המפגש הראשון עם ההימלאיה. ההתנסות הראשונה לתנאי חמצן דליל. המבחן הגדול הראשון במסע האופניים הזה. קרעי מידע המגיעים לכאן מספרים שסופת שלגים חסמה את המעבר. כמו בהודו, נדע באמת רק כאשר נראה במו עינינו.

לכל פרקי יומן המסע פלנטה על אופניים