אימאל'ה בהימלאיה: טרק משפחתי בנפאל הרחוקה

אנחנו משפחת אברמוביץ' ואנחנו מטיילים בעולם. עזבנו את העבודה ואת הבית, מכרנו את כל הרכוש שלנו ויצאנו לפגוש את פלאי הטבע.

את יומנו הראשון בהימלאיה, בחרנו, צביקה (בעלי), יותם (11), רני (8), גלי (5), פאדג' (הכלב שלנו) ואני להעביר בין כפרים ובין הרים למרגלות ההימלאיה - רכס האנפורנה בנפאל. יצאנו מפוקרה בוואן בלווית שני הסבלים/מדריכים (פורטרים) קרישנה וגובינדה. הדרך היתה יפה עד מאוד: שמיים נקיים מענן ופסגות יפהפיות ובוהקות, וממש הרגשתי שהן מזמנות אותי למבט מקרוב.

• רוצים לדבר על זה? כנסו לעמוד ynet בפייסבוק
  

הדרך התפתלה תחת השמש, בינות לעצים ולכפרים הציוריים, וזימנה לנו שקט נפשי. צביקה ואני שקענו בשיחות ארוכות ומשעשעות בלווית נוף הפסגות. כשמסתכלים בזווית מסויימת על פסגת המצ'פוצ'רה (פיש טייל) היא נראית כנמר יושב המביט למרחק. איכשהו נמר זה כאילו שומר עליך ומשרה עליך תחושת ביטחון.

חברים לדרך

בצהרים הגענו לכפר אסטהאם ובו גרים הוריו של נאבה, חבר קרוב מפוקרה. שמחנו שהכפר של נאבה היה בדרכנו, כיוון שהוא חבר קרוב ומעניין יהיה לראות את הבית שגדל בו. בכפר יש שני בתי הארחה. האחד מלון בבעלות יפנית, מפואר למדי ויקר עד מאוד, ואולם מאכליו היפנים מפתים למדי. האחר ניצב בראש גבעה בנוי מחומרים מקומיים, ומשקיף על נוף מרהיב.

הבנות התחברו מיד עם קנצ'י המארחת ובילו איתה את כל אחר הצהריים: הצטרפו אליה למטבח, הכירו את הפרה ואת עגלתה, עקרו שורשי ג'ינג'ר מהאדמה, פגשו קוף לנגור, חפרו כמה תפוחי אדמה מתוקים וקטפו עלי תרד טריים. לאחר ארוחת הצהרים יצאנו לשמש. צביקה ואני שוחחנו עם דן מאנגליה, הבנות הבנות בילו עם קנצ'י ויותם שיחק שח-מט עם קרישנה.

קאנצ'י ואמו של נאבה מכינות תה מסורתי (צילומים: צביקה אברמוביץ)

קשה לצאת מהמיטות בבוקרו של היום השני לטיול, הוא יום רביעי. קר בחוץ ובתוך שקי השינה חם ונעים. הזדחלנו החוצה, וגילינו שהשמש כבר הספיקה לחמם עבורנו את היום. אכלנו ארוחת בוקר על הדשא, מול נוף הרים שריענן את נשימתנו. יצאנו לבקר את הוריו של נאבה. קאנצ'י הדריכה אותנו בדרך מאתגרת ומפותלת בנבכי הכפר והבוץ והשדות והג'ונגל, כשהיא לוקחת בזרועותיה היציבות את גלי וקוראת לה בשמות חיבה.

בית בצבע כתום בציפוי בוץ קיבל את פנינו, וחבורת זקנים התחממו בשמש ועסקו בענייני שגרה. הם קצת הופתעו לראות אותנו אבל אחרי הסבר קצר התייחסו אלינו בחמימות לבבית. הבנות נכנסו למטבח הכפרי הקטן והשתתפו בהכנת תה מסורתית: מדורה קטנה במרכז המטבח, ועליה קומקום, וריח נעים עולה מהמטבח. ישבנו בשמש, שוחחנו ושתינו תה. אבא של נאבה, היחיד מבני המשפחה שמדבר אנגלית הכיר לנו את שאר בני המשפחה והסביר לנו על החיים בכפר.

מתארחים בבית הוריו של נאבה שארחו אותנו בחמימות לבבית

לאחר האירוח המשכנו הלאה. שדה הראיה התמלא בקתות אבן וגגות קש, שדות מצהיבים מחכים לקציר, תילי קש, ערוגות ירוקות, עדרי תאו, פרות ועזים - הכל המסגרת מקושטת בפרחים בצבעים חזקים-אדום, סגול, צהוב. נשים בלבוש מנצנץ ממיינות קטניות בצבעים שונים או פורשות אותן על מחצלות לייבוש, ובתוך כל אלה - ילדים הולכים לבית ספר בחליפה מחוייטת ובעניבה.

לאורך הדרך אנשים התבוננו בנו, ובירכו אותנו לשלום (נָמָסְטֶה) והתעניינו, בעיקר בגלי. חשבתי לעצמי שנראה שלמרות הגישה הנוחה לכפרים, גם בכלי רכב, צורת החיים האותנטית טרם נפגעה. נראה שהם ממשיכים בפשטותם ובחייהם שבהם אינם זקוקים לדבר פרט למה שהם מייצרים בעצמם. ואולי הם פשוט לא יודעים משהו אחר.

הדרך התארכה. אף על פי שההליכה לא היתה קשה, למעט קטעים קצרים של עליה תלולה, הדרך היתה ארוכה מדי, וגלי ואני התחלנו להתעייף. הלכנו יד ביד, ובשבילים הצרים תכננו את צעדינו בקפידה בינות לגללי הפרות. שתינו התבדחנו על כך, וגלי החליטה שפרות הכפר אינן מנומסות כל כך.

לאורך הדרך פגשנו במקומיים שברכו אותנו והתעניינו בגלי

אבודים בג'ונגל

יצאנו לאיטנו ליום הליכה רגוע. המטרה היתה ה- Australian basecamp. לא רחוק, שעה-שעתיים של הליכה נינוחה. הלכנו בג'ונגל. כבר בהתחלה הראו שני המדריכים סימני היסוס, מה שהיה אמור להדליק לנו הרבה יותר נורות ממה שזה באמת הדליק. נכנסנו עמוק לתוך הג'ונגל. 

הנשרים עפים קרוב כל כך שאפשר כמעט לגעת בהם

רחבת דשא עצומה נפרשה לפנינו כמו שטיח רך ונעים. נשרים חגו מעלינו, כל כך קרוב שנשימתי נעתקה. הנוף היה מרהיב. וההקלה היתה עצומה.  רני היתה מותשת. נראה לי שמדאגה ולא מהדרך, והודיעה שאינה מסוגלת להמשיך. יותם רצה לחזור. ואני...אני רציתי להשאר בנוף הזה. להתעורר בבוקר ולשלוח יד מלטפת אל הנמר השומר, במקום המדהים ביותר שאי פעם הייתי בו, לצאת בנחת ולהתחיל את הירידה חזרה לפוקרה.

גלי מתבשמת מהאוויר הצלול ברחבת הדשא שנפרשה לפנינו כשטיח נעים

הירידה היתה ברובה נעימה, למרות הג'ונגל. בירידות התלולות, נישאה גלי על ידיו של קרישנה. ככל שהתקדמנו, חששתי מכלבי פרא אבל הללו לא היו כמעט. חשתי שהיה קצר מידי, ועוד יום אחד היה הופך את החוויה לשלמה יותר. בדרכנו חלפו ילדים קטנים שחזרו בגפם מבית הספר, וחשבתי לעצמי שהם כאלה קטנים ועושים את הדרך המפרכת הזאת, לבד, כל יום.

כשהגענו לקארה, הוואן כבר חיכה לקחת אותנו בחזרה לפוקרה. נכנסנו כולנו, יודעים שעוד נחזור אל הכפרים הקסומים האלה. שידיהם הקטנות של הילדים עוד ילטפו את הנמר ויכירו לו תודה על שהוא שם.

• אתם מוזמנים לקרוא עוד על המשפחה המטיילת