מלכודת עוני: מפגש עם ילדים קבצנים, ומעצבנים

חלום הילדות של צדוק יחזקאלי - להביט בגלובוס ולבחור באקראי נקודה להגיע אליה, התגשם רק לאחר שיקום ארוך מהפציעה שכמעט הביאה למותו לפני שלוש שנים בדיוק , באוגוסט 2008 בגאורגיה. אחרי שחצה את הכפרים הנידחים בצפון לאוס על אופניו - נמשך המסע המפרך במדגסקר. בפרקים הקודמים של היומן התחרו צדוק וחברתו נועה ארנון במרוץ אופניים שהזדמן בדרכם, חוו רגעי משבר ברכיבה של 1,000 ק"מ, נדחסו למונית בלתי אפשרית ונלחמו בגלים וברוח. הנה המשך יומן המסע האישי.

אני מסתכן. אני יודע את זה. אבל יאללה, אני הולך לקחת את הסיכון שתגיעו למסקנה המתבקשת שאני ממש לא טיפוס נחמד.

והאמת חייבת להיאמר שאני באמת לא כזה. אפילו אמא שלי לא חושבת שאני נחמד. אבל אתם יודעים, זו תכונה נורא אנושית לנסות להעמיד פנים שאתה סימפטי. אני יודע לעשות את זה לגמרי לא רע מדי פעם. ובכל זאת, אני לא מתכוון להסתיר הפעם את רגשותי האמיתיים. כי כרגע, כשאני יושב בצילו של עץ לא הרחק מגדת הנהר במערב הפראי של מדגסקר ומנסה לאכול את ארוחת הצהריים הקטנה שלי לבד ובאין מפריע - בא לי לזעוק.

ילדים, נמאסתם!

מחלקים מתנות: צעירה לבנה מחלקת עטים לילדים (צילומים: צדוק יחזקאלי)

כי באמת נמאס לי מהם. נמאס לי מהילדים המנדנדים שמגלים אותך בתוך שנייה באמצעות הג'י. פי. אס האנושי שלהם המתביית כאלומת אינפרא על הזַר הלבן - שנוחת עליהם מהירח רכוב על אופניו המשונות בבגדיו המשונים ובפרצופו המשונה. נמאס לי מהמבטים הנעוצים בך בסקרנות. נמאס לי מחוצפתם התמימה והנסלחת כביכול לצרוח לעברך את קריאת "הוואזה" שלהם ולצחקק כאילו יצאתי מדפיו של ספר ילדים שלעולם לא יקראו. זה היה שובה-לב בהתחלה, משעשע אחר כך, מעייף בהמשך ועולה על העצבים אחרי שבוע וחצי.

כן, נמאס לי שהם תמיד מבקשים ממני משהו. תמיד רוצים ממני איזו פיסה. לעתים הם נאחזים בך ומייבבים בעקשנות דביקה כזו עד שאתה נשבר ומחפש איזה שטר מדובלל לתת בידם הקטנה. וכשהם מתרחקים בחיוך שבע רצון כדי למצוא וואזה חדש, אינך יכול אפילו ליהנות מהמחווה שזה עתה עשית, משום שבכך רק עזרת להפכם לפושטי יד. לא פעם נקף לבי מהידיעה שנכנעתי רק כדי להיפטר מהם, לא כי אני מרחם עליהם, על בלואיהם ותחינתם.

והם ראויים לרחמי. באמת ראויים הם. אבל אחרי שבועות ארוכים במפגשים עם ילדות הפלנטה שאין לה כמעט כלום, הייתכן שגס לבי כל כך?

ילדים מחייכים: כמעט לא פגשנו ילדים שסירבו למצלמה

כי מאסתי אפילו מגרסת התחנונים היותר מעודנת שלהם, כאשר הם רק מבקשים ממך בקול צפצפני וחמוד, "סילוופלה מיסייה, בונבון?" או "מיסייה, ביסקיט?". רק סוכריה או עוגיה מבקשים הם. איזו בקשה פעוטה ורכה היא זו.

לא פעם נענינו לה, מחלקים סוכריות על מקל שקנינו לכל הידיים שהושטו לעברנו. עד שהתכלו כל הסוכריות כולן, והנה נותרו כפות ידיים קטנטנות שהושבו ריקם, ואיננו יכולים לשאת עיניים אל האכזבה הנשקפת אלינו. כך שבמקום קצת נחת גמרנו עם יסורי מצפון.

אמהות בנות עשרה הן מראה שכיח. הפלה היא מושג בלתי נתפס

נמאס לי שאני מהווה את האטרקציה היומית שלהם

נמאס לי שהם רק ניצבים מסביבי, כשאני מחפש לפוש ליד הנהר, באיזה פינה שקטה, אחרי רכיבה מפרכת. מה יש, לא מגיע גם לוואזה רגע של בדידות? אז אז כן, נמאס לי שהם מתאספים, נעמדים ולא נותנים לי מנוח בעיניהם וגורמים לי לחוש כאילו אני מלך גבה-לב, הזולל אל מול נתיניו הרעבים . נמאס לי לחשוב שאני מהווה את האטרקציה היומית שלהם. שהשמועה עוברת מפה ואוזן בכפר הקרוב על הוואזה והאופניים שלו מתחת לעץ, ממש כאשר אני שרוע מאחורי הלפטופ שלי וכותב עד כמה עלו לי על העצבים.

וזה בדיוק מה שהם עושים עכשיו. אני לא צריך לראות אותם. אני יכול להריח את ריח זיעתם החמצמץ, זה שעולה מבגדיהם, ואני יכול לחוש בהם מציצים מעבר לכתפי גם כשאני עושה הכל כדי להתעלם מקיומם.

אני יודע שאינם בעצם אשמים בדבר. לא במצבם ואפילו לא בעובדה שאינם נמצאים עכשיו, היכן שהם אמורים להיות - בבית הספר. שאני כבר מכיר את כל הסיבות עד לעייפה: את המורים שלהם שמבריזים בעצמם מהכיתות כדי לעבוד בשדות האורז ולהשלים פרנסה שאין כל סיכוי להשיג ממשכורתם העלובה, וכן, כבר פגשתי בלי סוף איכרים העניים שעוקרים את ילדיהם מספסל הלימודים ברגע שרכשו מושג בסיסי בקריאה ובכתיבה. די בכך, הם אומרים. אנו זקוקים להם בשדה. יפה מאד? ומה עושה המדינה כדי להחזיר את הילדים משדה האורז? נאדה. חינוך חובה כאן הוא מושג תיאורטי.

נמאס לי אפילו מהמאמץ הקטנטן לשעשע אותם בצילומים הדיגיטלים של בבואתם המחייכת, ולשמוע אותם מתענגים בקול צהלה מדמותם במסך הפלא הקטן כאילו גילו איזה קסם מופלא. אפילו מכך כבר עייפתי.

ילדה נושאת ילדה: ילדים מקבלים אחריות על אחיהם כדי שהוריהם יעבדו

אינני יכול עוד לסבול את יבבות התינוקות מסביב

אני רוצה שיעזבו אותי במנוחה. אני מעדיף שלא יעמדו סביבי במעגל וילטשו עיניים רעבתיות בצלחת שלי ולגרום לי לחשוב על הוואזה עקור הרגשות שהפכתי להיות. שהרי כיצד אני יכול לאכול עכשיו בהנאה את התה והעוגיות שלי, כאשר יכולתי להעלות חיוך של חדווה על פני כל ילדי הכפר אם היו יכולים לשים בפיהם מעדן מתוק קטנטן אחד מפנכתי?

אינני יכול עוד לסבול את יבבות התינוקות מסביב, אלו שכרוכים על גב אמהותיהן שגם הן נאספו ובאו והצטרפו למעגל שמסביבי. אינני יכול לראות את עיניהם הלטושות בי, את אפם הנוזל ופניהם המעוטרים כתמי הבוץ שאמהותיהן לא נוקפות אצבע כדי למחותן. נותרה בי רק משטמה כלפי האמהות הצעירות הללו, כמעט ילדות, שהביאו ילדים לעולם כשאין בידן להעניק להם סיכוי.

הן לא עושות שימוש באמצעי המניעה הכי פשוטים מתערובת של בערות, קתוליות אדוקה וסתם אדישות. אין בי עוד הבנה לרקע הנחשל ממנו צמחו, לעובדה שאיש לא טרח לחנכן אחרת ולמנהג הנפוץ כאן עד זרא של אבות צעירים לעקור לעיר הגדולה ולנטוש לגורלן את חברותיהם המעוברות.

אמא מאכילה את ילדיה בעבודתה כמוכרת בדוכן רחוב

בתחילה הייתַ אחר. אתה מתרגש ונפעם, מרחם ומתענג מכמה מעט נדרש ממך כדי לעשות משהו להעלות חיוך של עונג עלך פניהם המתוקות. בתחילה אתה נרעש ומתקומם על כמה מהאמונות הקדומות הפרימטיביות הנפוצות כאן, ושרואות בהולדת תאומים כקללת אלוהים ומביאות אותן להשליך את אחד התאומים לבית יתומים או לתעלת ביוב. בו כאן נתקלנו בזוגות אירופאים שמגיעים לכאן לאמץ את ילדי התאומים המקוללים הללו.

זו סאגה אין סופית, והיא מרוקנת אותך אחרי זמן מה, מקהה את רגישותך, גורמת לך להביט לכיוון אחר, להעדיף את חברתם של לַמורים מקפצים ביערות גשם על הילדים חסרי הכל, החיים בפאתיו.

לא הבטתי לאחור כאשר המשכנו בדרכנו. נכלם הייתי, מבכר לא לראות את הילדים מפשפשים בשאריות הארוחה שהותיר הזר מאחוריו בטרם נעלם במשעול על אופניו.