תל-אביב לא מחכה לי

יום בהיר אחד, שנים לפני מחאת הקוטג' והדיור, קמנו ונסענו לקיימברידג' שבאנגליה. תואר שני. חוזרים תוך שנה, שנה וחצי מקסימום (מבטיחים כך לאמא ובטוחים שכך יהיה). לא חיפשנו חיים חדשים אלא חוויה זמנית ותואר מכובד, קרש קפיצה קטן לחיים בארץ. בזמן הלימודים, לא שכחנו לרגע מאיפה באנו. בין מבחן אחד למשנהו הובלנו בגאווה את ההסברה הישראלית בקמפוס, בזמן מבצע עופרת יצוקה הסברנו לבריטים דבר או שניים על "תגובה לא פרופורציונלית", הנפנו את דגל ישראל מעל גגות הבתים.

את קניית כרטיס החזרה לארץ דחינו בקצת. סקרנות בלבד הובילה אותי לבדוק מה אני שווה כאן - מדינה זרה שאינני מכירה בה אדם, אינני יודעת אפילו היכן להתחיל ולחפש עבודה. הגשתי את קורות החיים שלי לכמה מכרזים, קטנת אמונה, המזוודה כבר שכבה פתוחה על הספה, ערוכה ומוכנה למסע החזרה לארץ הקודש. והנה, תוך שבועיים מצאתי את עצמי במרכז לונדון לבושה בבגדים מחויטים, יושבת בראיונות עבודה במשרד האוצר, משרד הקבינט, משרד האנרגיה. מהחלון נשקף נוף בתי הפרלמנט, ואני מצמצתי בעיניי כלא מאמינה אל מול פאנל של אנגלים חמורי סבר, שמשום מה רוצים לתת לי משרה ניהולית כי כתבתי תזה בנושא מאוד רלוונטי.

עוד בערוץ הדעות :

כל בית צריך אסלה תלויה / זיו תדהר, אדריכל

נתניהו הוא הבעיה, והוא צריך ללכת הביתה / ענת מאור

ימי מחלה? הצחקתם 250 אלף עצמאים / כנרת יפרח

מה, אני לא אצטרך להתחיל מלמטה? ככה, בלי משכורת רעב? אני לא אגיש קפה לאף-אחד? ההכרה בכך שאני באמת יכולה להתחיל קריירה מקצועית בגיל 25, במשכורת התחלתית שהייתי מרוויחה בארץ לאחר אולי 15 שנות עבודה במגזר הציבורי, הפכה לאחד מרגעי ההתפכחות הרציניים בחיי.

כועסים ומתגעגעים

אני מסתכלת על חבריי כאן - חבורה צבעונית ומלאת כשרון של ישראלים צעירים. אלו האנשים המתחבאים מאחורי הכותרת המעורפלת "בריחת המוחות". יש בינינו ימנים ושמאלנים, אשכנזים ומזרחים, שומרי מצוות ואוכלי טרפות, וכיף לנו יחד. הם מלח הארץ, החבר'ה האלה. נפגשים בשבת לסביח, מתבוננים מהצד בייאוש על החברה והפוליטיקה בישראל. כועסים על מה שנהיה מהמדינה, ובאותו הזמן אוהבים אותה עד כאב. יודעים שלא נוכל לשנות אותה מבחוץ, אבל לחזור? יש לאן לחזור?

יש לאן לחזור? המאהל בתל-אביב (צילום: בן קלמר)

מבט מהיר על חבריי מגלה שהתשובה היא כנראה - לא כרגע. אני מסתכלת על אביתר שסיים דוקטורט בביולוגיה בקיימברידג' - מה יש לאקדמיה בארץ להציע לו? או על שני, עובדת סוציאלית שהגיעה ללונדון וגילתה להפתעתה שלא מחכה לה כאן גזירה רעה של עוני. הבריטים, אתם מבינים, מעריכים את המקצוע הזה מספיק בכדי לתגמל את העוסקים בו במשכורת מכובדת המאפשרת חיים נוחים להם ולמשפחותיהם.

אני מסתכלת על בעלי, הייטקיסט, אבל לא עבד של המערכת. אף-אחד לא מצפה ממנו להיות זמין בסופי השבוע או לעבוד בלילות. הוא מסיים לעבוד בשעות הערב המוקדמות, חוזר הביתה לנגן בפסנתר או בגיטרה, ובסוף השבוע אנחנו יוצאים לבלות בעיר. יש לנו את הדבר הזה שנקרא "חיים". מה מחכה לאותם אנשים יקרים בארץ? לפי סדר אזכורם: אקדמיה מרוששת וחסרת תקנים, משכורת משפילה של 3,500 שקלים מאיזה משרד רווחה מתפורר, ושעבוד החיים הפרטיים לטובת המקצוע היחיד שעוד ניתן להשתכר בו כהוגן בישראל. ואני? מישהו מחפש מומחית לרגולציה ומדיניות אנרגיה אירופית? רק לא לקפוץ יחד בבקשה.

אתם בטח אומרים לעצמכם שאין פה מקום להשוואות כי לונדון יקרה יותר. אז זהו, שלא ממש. היום בדרך הביתה אעצור בסופרמרקט עירוני ואקנה ליטר של חלב אורגני ב-1.10 ליש"ט, שהם שישה שקלים. למפונקים פחות, חלב רגיל עולה כאן חמישה שקלים. הדלק עולה אותו הדבר, אבל מי צריך להחזיק במכונית כשמערכת התחבורה הציבורית מפותחת ונוחה כל-כך?

דירת שני חדרים משופצת במספר שכונות מרכזיות של מעמד-הביניים עולה קצת מעל מיליון שקלים (בדוק), וזוג צעיר שזו רכישתו הראשונה צריך לגייס רק 10% הון עצמי כדי לקבל משכנתא טובה. הבנקים, בהנחיית המדינה, עושים מאמצים נרחבים לעזור לזוגות צעירים "לטפס על סולם הנדל"ן". כלומר, זה ריאלי מבחינתנו לקנות דירה במרכז לונדון, אבל ידנו אינה משגת לעשות זאת במולדתנו האהובה. אבסורד? אני חושבת שכן.

כשמבקרים בישראל, ויושבים סביב השולחן עם המשפחה והחברים, נצבט הלב מרוב געגוע. האוכל של סבתא, הרעש הנעים לאוזן של כל המשפחה מדברת בבת אחת, הנוף מהחלון לשקיעה שצובעת את הים ואת רכס הכרמל בסגול וכתום, כל אלה משכיחים מאיתנו דברים זניחים כמו יחס עלות רמת החיים לגובה ההשתכרות. המשפחה לוחצת: נו מתי אתם חוזרים, אבל לפעמים קרוב משפחה או חבר טוב ילחש מאוחר יותר באוזן: "אל תמהרו לחזור. כל-כך קשה כאן".  

הייאוש נעשה יותר נוח

אנשים שואלים אם טוב לנו. טוב לנו? לא ממש. אני יושבת ברכבת התחתית, מתחת לאדמה הקרה של האי האפור הזה, מתבוננת סביב, ויודעת שלעולם לא ארגיש פה לגמרי שייכת. אני רוצה את חוף הים, רוצה לשמוע חדשות בגלי צה"ל ולדאוג עם כולם, ואז להירגע למשמע שירי ארץ ישראל ישנים ברדיו. רוצה כף גדושה של קוטג' ליד הביצה המקושקשת והסלט הקצוץ דק. אני רוצה פרצופים מוכרים של יהודים טובים סביבי. רוצה לעמוד עם כולם בצפירה ביום הזכרון לחללי צה"ל ולשואה. הם לא יודעים מתי זה יום השואה פה, זה סתם עוד יום.

אני רוצה לעבוד עבור דגל כחול-לבן, לא זה של הוד מלכותה. אני עושה את מלאכתי נאמנה עבור הציבור הבריטי, אבל אין לי אף לא סנטימנט אחד קטנטן אליו. אז מה אתם עושים שם, שואלים אותי. אני עונה שאני רוצה את כל הדברים האלה לצד סיכוי לחיים נורמליים. הלוואי שאפשר היה לחיות כך בארץ. המחשבות האלה מייאשות כל-כך. בלונדון, אתם מבינים, הייאוש נעשה קצת יותר נוח.

תחלואיה של בריטניה נחשפו (צילום: EPA) 

מדינת ישראל יושבת עכשיו באוהלים, בעוד לונדון נבזזת על-ידי נוער שלוח רסן. בזמן שישראל מעבירה לכולם שיעור באיך עושים מחאה חברתית, ומגלה את פניה היפות, נחשפות תחלואיה של החברה הבריטית. בדיוק כשחשבנו שאין באמת מחאה אזרחית בישראל, שהציבור רדום ואדיש, אתם יוצאים לרחובות. זה לא הקוטג', ולא מצוקת הדיור ולא מחירי הדלק ולא החיתולים. אתם מוחים כי רע. פשוט רע. רע לחיות במדינה בה לצעירים אין אופק תעסוקתי, רע כשמישהו מחלק את העוגה ומשאיר רק פירורים למי שאופה אותה, רע כשמחירי המחייה חסרי פרופורציה לחלוטין ביחס למשכורת, רע כשמדינה שלמה חיה על האוברדראפט, והכי רע זה שאותו מעגל ישן וממוחזר של "מנהיגים" פשוט לא שם עליכם.

אפילו צועקים עליכם שאתם סתומים, כי להם לגמרי מתאים שסוחטים אתכם חרדים מלמטה ובעלי הון מלמעלה, כי להם דווקא מסתדרת הריכוזיות במשק שמתחלקת בין חמש משפחות שמחזיקות את המדינה בגרונה, וכל מה שהם באמת רוצים זה לשמר את הסטטוס-קוו, להמשיך את משחקי ההון-שלטון-עיתון-פעוטון שלהם באין מפריע, ושלא תתחרפנו להם פתאום. רק לא זה. אבל המחאה שלכם מוצדקת ונכונה. בקרב הזה על הבית, תמשיכו עד הסוף. אתם נאבקים למען עצמכם, למען העתיד שלכם. בעקיפין, אתם נאבקים גם בשבילנו.

תודה.

נטע מידב היא יועצת לאסטרטגיה אירופית ברגולטור הבריטי לאנרגיה. לשעבר יו"ר אגודת הסטודנטים הישראלים באוניברסיטת קיימברידג'.

גולשים מוזמנים להציע טורים בנושא המאבק החברתי: opinions@y-i.co.i