זכות המאבק במחלה

ציינו השבוע את יום השנה השמיני לפטירתה של אמי המנוחה. המחלה הארורה היכתה בה בכל עוצמתה הנוראית, והיא בדרכה השקטה נאבקה בה, או שמא איפשרה לנו להיאבק במחלתה.

ליווינו את רגעי האימה, את החרדה ואת הטלטול הנורא שבין ייאוש לתקווה. אמי המנוחה לא רצתה שיאריכו את ימיה בצורה מלאכותית, אך היא נתנה את עצמה והתמסרה לטיפולים הנדרשים. היא, כמובן הייתה זקוקה להרבה עידוד ואמונה מסביבתה הקרובה. היא מסרה את

עצמה בידינו, כאומרת, טפלו בגופי, אני בוטחת בכם ובתפילותיכם.

גם בינינו היו הבדלי התייחסות, ואפילו משמעותיים. היה מי שדחף את אימנו להילחם ולא היה סבלן כלפי גילויי החולשה והעייפות שלה כי הם איימו עליו. הוא ראה בגילויים אלה את תחילת הסוף, ואולי למעלה מזה. היה מי שזרם עם תחושותיה ונע עימם בתנועת תאום מופלאה, קשה. היה מי שבכה עימה, והיה מי שניסה לחייך ללא הרף כדי להרים את רוחה. היה מי שהתפלל ללא הרף והיה מי שסרק את מרחבי האינטרנט מתוך תקווה נואשת למצוא עוד פיתרון שלא עלה קודם. כל הסביבה האנושית על גווניה התגייסה לנסות ולהאריך את חייה של אימי.

השבת האחרונה של אימי הייתה שבת פרשת "ואתחנן" - כמו זו שאך חלפה - שבה משה זועק אל ה' "ואתחנן אל ה'... אעברה נא ואראה את הארץ הטובה..." האם משה חשב שהיה לו סיכוי לשנות את העונש הקשה שהוטל עליו? די נראה שלא. אך משה לא יכול היה לוותר על זכות הזעקה שלו על זכות התפילה שלו. או שמא על זכותו לעשות את המאמץ הנואש ביותר לחולל שינוי בחייו.

משה מלמד אותנו את הזכות, ושמא את החובה, לחולל שינוי, לא לקבל את המצב כמות שהוא, לעשות כל מאמץ. ואולי עצם המאמץ, ועצם הזעקה היא

הגאולה. לשמר את החירות הזאת לפעול גם כשהתנאים הם נגדך.

התקשר אלי ידיד, בזמן מופלא, וביקש ממני לכתוב על פרשת מותו של עדי טלמור ז"ל, שדר הרדיו הוותיק. "זה עשוי להחליש אנשים כה רבים", אמר לי, "כאלו שנאבקים במצבים דומים לא עלינו" .

כמי שליווה את אמו בתוך הקושי הזה, הרגשתי שאני לא יכול לכתוב ישירות. אבל אני כן יכול לספר את הסיפור הקטן שלנו. סיפור של מאבק מסובך. סיפור של "ואתחנן".