געגועי לג'ורג' בוש
ההבטחה הגדולה בשם ברק אובמה הופכת לנגד עינינו לאסון גדול, עבור אמריקה והעולם כולו. ואנחנו עוד צחקנו על ג'ורג בוש
ברק אובמה מבסס את תדמיתו כנשיא הגרוע בתולדות ארצות הברית. המועמד הכריזמטי שכבש בסערה את הבית הלבן והבטיח לכולנו עתיד ורוד של שלום ואחווה מוביל את האימפריה האמריקנית - ואת שאר העולם איתה - אל עבר תהום.
מאז שהתנחל בחדר הסגלגל, מדלג אובמה מאסון לאסון, עושה כל טעות אפשרית, מחזק אויבים, מוחק בני ברית והורס כל חלקה טובה בכשרון אין קץ. לצערנו הרב, את המחיר הכבד ביותר משלמים - בינתיים לפחות - עמי המזרח התיכון, כולל אזרחי ישראל.
עוד בערוץ הדעות :
- להביט בפני לוחמי השייטת - ולהתנצל / דרור זאבי
- מצרים - ספינה ללא קברניט / אפי איתם
- אנחנו בהריון חברתי, אסור להפיל
/ ענבל זידר
כשההמונים יצאו לרחובות איראן ואיימו לנער את המשטר שם, אובמה שתק. וכי למה שיתמוך במאבקם של אזרחים צמאי חופש נגד דיקטטורה איסלאמית קיצונית ומפרת זכויות אדם בסיטונות? כך חמקה לה הזדמנות נדירה לשנות את פניה של מדינה המהווה כיום את האיום הגדול ביותר על שלום העולם והאזור.
במקום לתמוך במפגינים האיראנים האמיצים, בחר אובמה לטפח את קשריו עם החבר החדש בשאר אסד, תוך הצגתו כבן-בריתה של ארה"ב והתעקשות תמוהה על שיגור שגריר אמריקני לדמשק. כשאותו אסד החל לטבוח באזרחיו במרץ תוך התעלמות מ"ידידיו האמריקנים", אובמה שוב בחר בשתיקה ארוכה, עד שלבסוף שבר אותה בהצהרות חסרות משמעות או תועלת. בינתיים אובמה ממלמל, אסד קוטל, והעולם יושב בצד ומסתכל.
ומתי אובמה בכל זאת עשה משהו? בעניין מובארק. השליט המצרי, אולי המנהיג המפוכח והמתון ביותר במזרח התיכון, שלט ביד רמה 30 שנים, שמר על הסכם השלום עם ישראל, רדף את קיצוני האיסלאם עד חורמה, היווה משקל נגד לאיראן השיעית, תיחזק את קשריו עם ארה"ב בנאמנות והפך את אזורנו המטורלל למקום קצת שפוי יותר. הוא לא היה כליל השלמות, בוודאי לא עבור אזרחי ארצו, אך האם היתה או יש בנמצא אופציה ריאלית טובה יותר?
דווקא שם בחר אובמה, הדיפלומט המזהיר, להתערב באגרסיביות, השפיל את מובארק, ולבסוף הציג בפניו איום מפורש. כש"מומחי הבטחון" של הנשיא הצהירו ש"האחים המוסלמים" הם "תנועה מתונה" והודו שעדיין יש ללמוד את עמדתה כלפי ישראל, ידענו שטוב כבר לא ייצא מזה.
תוך חודשים ספורים הפכה מצרים למדינה הנשלטת על ידי חונטה צבאית, האיסלאם הקיצוני הרים את ראשו וחצי האי סיני הפך לשטח הפקר המתמודד על תואר "האזור המסוכן בעולם". בשבוע שעבר החרידה את "גבול השלום" מתקפת טרור שיצרה משבר חריף ביחסי ישראל-מצרים. תודה גם על זה, אובמה.
הפיאסקו הלובי
הסימן המובהק לכך שאובמה הפך לא-רלוונטי ושאיש אינו "סופר" אותו הוא נטייתם של אחרים לשמוע את דבריו - ואז לבצע את ההיפך הגמור. למרות הפצרותיו של אובמה בשליטי ריאד ומנמה, בחרו האחרונים להתעלם מדרישותיו לאיפוק ודיכאו את ההפגנות נגדם ביד קשה ואכזרית. כך מן הסתם נחסך מאיתנו הצורך לחזות בהקמתה של עוד מדינת הלכה שיעית, הפעם בבחריין.
גם בלוב החליט אובמה להתערב, אולי לאחר שיועציו הבהירו לו את חשיבותן של עתודות הנפט בממלכת המדבר המרוחקת. אלא מה? במקום לפעול בנחרצות ולהפגין את עוצמתה של אמריקה, בחר אובמה שוב למלמל ולהתפתל, וכשלבסוף הוחלט על מבצע צבאי נגד קדאפי - עשה כל שיכול היה כדי לוודא שארה"ב לא תוביל את המאמץ. מאוחר יותר גם גילה שסיוע אמריקני מגיע לידי לוחמי אל-קאעידה. כעת, כשסוף סוף מגיע שלטונו של קדאפי לסיום, הואיל הנשיא להתפנות מחופשתו והצהיר בחגיגיות ש"העתיד בידי העם הלובי", בשעה שהשבטים המקומיים מתכוננים למרחץ הדמים המתקרב ואל-קאעידה מגביר את אחיזתו במדינה.
בין לבין, אובמה השכיל גם להסתכסך עם בעלת הברית מספר אחת שלו באזור, ישראל, תוך שהוא נכשל לחלוטין בניסיונו לשקם את יחסיה של ירושלים עם עוד בעלת ברית קרובה (לשעבר?) - טורקיה. ועוד לא דיברנו על הכלכלה, שם "הצליח" אובמה להתגבר על משבר ה"סאב-פריים" רק כדי להוביל את ארצו למה שמסתמן כמיתון קשה פי כמה. רק לאחרונה זכה בכבוד מפוקפק והפך לנשיא האמריקני הראשון שבתקופתו הורד דירוג האשראי של אמריקה. מוכשר כבר אמרנו?
בוש הפיל את הרודן הראשון
האסון המתגלגל ששמו אובמה אולי יגרום לכמה מאיתנו להתנצל בפני נשיא אמריקני אחר, ג'ורג וו. בוש. מה לא נאמר על קודמו של ברק חוסיין? קראו לו טיפש ועילג, אמרו שהוא תמים, לא קולט ולא יודע - אלא שעכשיו מסתבר שהקאובוי מטקסס הבין איפה הוא חי הרבה יותר טוב ממבקריו הרבים. גם אם מניעיו היו לעיתים נאיבים לא פחות מאלו של אובמה, השכיל הנשיא הקודם לשלב אותם עם אגרוף ברזל, נחישות אדירה ונאמנות מעוררת הערכה לבעלי בריתו.
ייתכן שעיראק לא הייתה המטרה הראויה ביותר לתקיפה הבאה, אך גם שם הציג בוש הישגים בולטים. סדאם חוסיין היה ללא ספק מהאכזריים שבעריצים והפלתו היתה פעולה מוסרית מאין כמותה. יכולתו של הנשיא להוציא אל הפועל מבצע צבאי רב-עוצמה ולכבוש את מדינת הענק בקלילות העבירה מסר חד לכל מנהיגי האזור. והם שקשקו. קדאפי התנדב לפרק את תוכנית הגרעין שלו, איראן הבינה שיש גבול, ואפילו אסד ישב בפינה בשקט.
בוש גם החרים את הטרוריסט ערפאת, אישר את השמדת הכור הסורי, העניק תמיכה בלתי מסויגת למתונים בלבנון, ולאורך הדרך פיתח יחסי קירבה ואמון עם בעלי בריתו. התעקשותו ה"נאיבית" על הנחלת הדמוקרטיה לעולם הערבי והאמון שהביע בעמי האזור הם שעומדים בבסיס המהפכות שאנו עדים להן לאחרונה. יש להניח שלו היה עדיין בשלטון, התהליך המרתק שאנו רואים מסביבנו היה מתנהל באופן מושכל ויעיל יותר.
אלא שבוש הוא כבר חלום רחוק, בעוד אובמה הוא סיוט קרוב ואמיתי מתמיד. כעת נותר רק להמתין ולראות האם יצליחו אזרחי ארה"ב לסלקו מהבית הלבן לפני שיחריב את הכל.
יגאל וולט, עורך ב-ynetnews
לפנייה לכתב/ת 
