הבאנו ביכורים עם מעין רוגל
בספרה הראשון, "היינו יכולות לנסוע", כתבה מעין רוגל סיפור בדוי על אהבתן של שתי נשים, שאחת מהן מגלה שהיא חולת סרטן, בעקבות חוויה אישית שלה: מות זוגתה לאחר מחלה ממושכת. "הפואנטה של הספר הוא ה'לא למות' וה'לחיות'"
"היינו יכולות לנסוע", הרומן הראשון של מעין רוגל, הוא ספר מיוחד במחוזותינו הספרותיים. ספר כזה שלא מפחד להסתכל על הפחדים הכי גדולים שלנו בעיניים, ולהציע אלטרנטיבה אחרת לפחד. רוגל, 30, תסריטאית במקצועה העוסקת בכתיבה כבר שנים, כתבה את הספר בעקבות חוויה אישית וקשה: קרן דולב, מי שהיתה בת זוגה האהובה, נפטרה ממחלת הסרטן לאחר מאבק בן שלוש שנים. הרומן, שיצא לאחרונה בהוצאת כרמל, זכה במענק קרן גולדברג-קק"ל לתמיכה בספרות עברית.
רוגל, שנשארה עם חלל שנפער בחייה, החליטה - אחרי שהצליחה "שוב להרים את הראש ולנשום", לדבריה - לכתוב סיפור אהבה בדוי העוסק במחלת הסרטן ובהתמודדות עמה. כמו סיפורים רבים, הסיפור כזה שאינו אוטוביוגרפי, אבל עוסק ומשיק לחיים שלה עצמם.
רוצים לקרוא פרק מספרה של מעין רוגל? היכנסו לכאן!
"הרבה שנים הכשרתי את עצמי בשביל הכתיבה", מספרת רוגל. "למדתי כתיבה בסדנאות מת"ן בגיל הנעורים, בהדרכת המשוררות שרון אס וליאת קפלן, שהן עד היום משהו שבין חברות למשפחה. אחרי הצבא, הגעתי לסם שפיגל וכתבתי גם תסריטים".
בסיום לימודיה, כתבה רוגל יחד עם תמר זינגר את הסרט "במקום הלא נכון", שהוקרן בפסטיבלים רבים ברחבי העולם, והיתה מעורבת בכתיבת התסריט לסרטו של ג'אד נאמן, "נוזהת אל-פואד", ובתסריטים נוספים. מחוץ לעולם הכתיבה, היא גם מורה לאמנויות לחימה, אבל את הלחימה הזאת היא השאירה לאחרונה בצד, והקדישה את עצמה לכתיבת הרומן הראשון, ולכתיבה בכלל.
"הפואנטה של הספר הוא ה'לא למות', הלחיות", היא אומרת. "הוא על הדרך האלטרנטיבית. יש בחירה בתוך השיחה הזאת על הסרטן. למרות שנדמה לרובנו שאין מה לעשות, שיש מסלול ודרך למות. הספר שלי אומר שתמיד יש בחירה וחופש. יש משהו אחר". בנוסף לספר, בעקבות מותה של דולב, הוקמה עמותת קרן דולב לצדק רפואי, שפועלת לתיקון הכשלים במערכת הבריאות בישראל.
הספר הזה עלייך?
"כמו כל סופר, אני לוקחת חומרים מהחיים שלי ומהחיים של אנשים סביבי. אבל חלק ניכר
מהרומן הזה דווקא לא קרה במציאות שלי. מצד שני, הוא כבר הפך לסוג של מציאות, כי הייתי עם הדמויות שלי לאורך כל הדרך. אבל זה לא ספר אוטוביוגרפי. יש לו קיום אוטונומי משל עצמו".
ב"היינו יכולות לנסוע", ירדן והילה חוגגות את ההווה עד תום: הן צעירות, מאוהבות, נטולות מחויבות ודאגות ואז עולמן מזדעזע, כשהילה לוקה בסרטן. רגע לפני שהיא מרכינה ראש ומתחילה בטיפולים, היא מחליטה לחרוג מן המסלול הידוע מראש - הייסורים, טשטוש הזהות, הסיכויים הלוטים בערפל - וקובעת כללים חדשים למשחק.
"מה שכן הגיע מהחיים שלי בסיפור הזה, הוא שמצאתי את עצמי במערכת יחסים זוגית מדהימה, ואחרי כמה חודשים התברר שבת הזוג שלי חולה בסרטן. ליוויתי אותה בשלוש שנים האחרונות לחייה, ועברתי איתה את המאבק והטיפולים עד לסוף הלא טוב. היא נפטרה קצת לפני גיל 27", מספרת רוגל, "לטעמי, זה הכניס אותה למועדון של הגדולים".
מדוע כתיבה?
"מבחינתי, זאת הדרך הכי אפקטיבית להעביר את מי שאני. הכתיבה היא חלק אינטגרלי מהחיים, והעיסוק בה עושה אותי מאושרת. זה הכלי המרכזי שלי לדבר עם העולם".
יש שיגידו שצריך אומץ בשביל לכתוב ספר כזה.
"אני חושבת שעד שאיבדתי את קרן, מאוד שמרתי על עצמי, וניסיתי לא לחשוף יותר מדי בכתיבה שלי. ניסיתי לשמור מרחק, והייתי עסוקה מאוד במה יחשבו ויגידו עלי. אבל אחרי שקרן מתה, פתאום זה כבר לא היה חשוב. זה אחד השיעורים הגדולים שלמדתי ממנה. אני חושבת שברוח הסיפור שכתבתי, גם מצאתי את החופש שלי תוך כדי כתיבה. החלטתי שאני אלך עם האמת של הסיפור, בלי לדפוק חשבון".
הכתיבה מרפאת?
"לא", היא נעצרת לרגע, "היא פשוט כתיבה. היא פותחת איזשהו קו של תקשורת, שמאפשר לי לספר סיפור, ומעבר לכך היא מאפשרת לאנשים שקוראים את הספר לבוא ולספר לי את הסיפורים שלהם. אחרי שאנשים קוראים את הספר, הם מרגישים בנוח לבוא ולחלוק איתי את הדברים האישיים שלהם. אלו תגובות מאוד נדיבות. אנשים פתאום יכולים לדבר איתי שיחה מאוד אינטימית. וזה מדהים".
איך בחרת את שם הספר?
"השם בחר את הספר, וקשור למתרחש בו. אף פעם לא היה לו שם אחר. זה היה השם שלו מהרגע הראשון".
מהו המקום שאת חולמת לכתוב בו?
"בכמה שיותר מקומות שונים. אני לא כותבת בבית, כשאני כותבת, זה צריך להיות לא בבית שלי. בבית של מישהו אחר או בבידוד, לא חשוב איפה".
מאיזה סופר היית שמח לשמוע דעה על כתב היד שלך?
"אני תמיד מרגישה שזה לא פייר כלפי סופרים לבקש מהם דעות על כתבי יד. נראה לי מבאס שמישהו מפיל עלייך את הספר שלו. אם כבר, אני מרגישה צורך לשבת עם סופרים אחרים לשיחות, ואז לדבר איתם על החיים ועל הכתיבה, ודרך השיחה לקבל משהו להמשך".
על איזה ספר ילדים גדלת?
"קראתי המון ומגיל אפס הקריאו לי המון. אבל 'המסע אל האי אולי' של מרים ילן-שטקליס זה אחד
הסיפורים הכי יפים והכי עצובים שנחרתו בי. הוא מראה שסיפור ילדים יכול להיות עצוב, וזה בסדר".
איזה ספר פרוזה השפיע עלייך במיוחד?
"הספרים של ג'ון אירווינג ושל סאלינג'ר, בזכות היכולת שלהם לגרום לקורא להתאהב בדמות פגומה מהיסוד. זה בית ספר מדהים מבחינתי. נורא קל לאנשים לאהוב דמות שהיא נפלאה, אבל הסופרים האלה טובים בדמויות הפגומות. אני גם מאוד אוהבת את סטיבן קינג, שמצליח להפחיד אותי ולגעת ברמה הרגשית החיה של פחד - דרך מילים".
יש לך איחולים לספרות הישראלית?
"אני לא יודעת אם הספרות הישראלית היא גוף אחד שאפשר לנהל איתו דיאלוג. היא מורכבת מהמון קבוצות, ובעיקר מאנשים עם סיפורים. אני יכולה לאחל לעצמי להיות חלק מהדבר הזה".
מסר לקוראים: "לאו דווקא מסר אחד. שייחיו במובן העמוק של המילה. שכל אחד יוציא מתוך הספר הזה את מה שיש לו להוציא".
"היינו יכולות לנסוע", מאת מעין רוגל. הוצאת כרמל, סדרת "מקומי". 303 עמ'.
