"אהבה, חתונה, נישואין": אפשר לתת גט
העלילה של הקומדיה הרומנטית "אהבה, חתונה, נישואין" בעלת פוטנציאל, אך היא נהרסת על ידי משחק גרוע, בימוי מקרטע ותסריט משעמם ושטחי. מצחיק זה לא, אולי מייאש
נדיר למצוא קומדיה רומנטית שעלילתה תחדש משהו, וזה בסדר. לא תמיד צריך להתאמץ כדי להמציא את הגלגל מחדש, לפעמים די בכך שסרט יהיה עשוי טוב ויצליח לרענן את הצופים עם כמה בדיחות טובות וקצת קיטש מהחום שבחוץ.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
כשמדובר בסרט נדוש שעשוי רע, זה קצת מעליב, בעיקר את האינטליגנציה של הצופים. אך במקרה של "אהבה, חתונה, נישואין", כשמדובר בסרט עם תסריט בעל פוטנציאל שהולך כולו לאיבוד בביצוע נוראי, זה כבר ממש פוגע, עד להכעיס.
מור מגלמת את אווה, פסיכולוגית מוסמכת שעובדת כיועצת נישואים, וגם נשואה טרייה באושר. הסרט מתחיל בשוטים של חתונתה הרומנטית, בגן ירוק ומלא בילדים שמחים וקרובי משפחה נרגשים, כשקולה מקריין ומספר איך היא ובעלה (קלאן לוץ מסדרת סרטי "דמדומים", שמשקיע הרבה מאמצים בשרירי חזה ובטן מרשימים, אך לא מפגין כאן שום כישורי משחק) הכירו והתאהבו.
הסיפור הרומנטי אותו היא חולקת מתאר אהבה חומרית לעילא: הם נפגשו כשהיא סיימה את התואר, והוא כבר היה יינן מוכר (והיקב שלו מככב במהלך הסרט לא מעט, אולי כפיצוי חומרי על המחסור באישיות ממנו הוא סובל). הם הלכו לתערוכה, ולמחרת הוא קנה לה ציור שמצא חן בעיניה, והיא ידעה שזהו, היא מאוהבת.
קל וחומר
לאחר שהובהר שהאופי שלו ושלה לא רלוונטיים לאהבתם הגדולה, אלא רק העובדה שהיא מצאה גבר עשיר, אווה ממשיכה ומתארת את נישואיהם של הוריה, ג'יין סימור וג'יימס ברולין. זוגיותם של הורי הגיבורה היא שהיוותה השראה וביטחון עבורה להפוך ליועצת מדופלמת, ולהתחתן בעצמה. לא מדובר ברקע שמובן בין השורות חלילה, אלא במשפטים ברורים עד שעמום שאווה מציינת באוזני הצופים.
בעודה מתכננת להוריה מסיבת הפתעה ביקב של בעלה לכבוד 30 שנות נישואים מאושרים, הם מבשרים את הלא יאומן: לא רק שהנישואים לא היו מאושרים אלא רצופי מהמורות, כולל בגידה מהעבר, הגיעו מים עד נפש והם שוקלים להתגרש.
מדובר באירוע מחולל לא רע לקומדיה רומנטית, שיכול היה להפוך לסיפור מצחיק וקצת עצוב על אישה צעירה שבטוחה שחייה בשליטה, עד שעולמה מתהפך עליה, ובדרך היא למדה כמה דברים על זוגיות ואהבה. אבל משום מה, שום דבר ממה שיכול היה להפוך את הסרט למעניין, מצחיק או לפחות נסבל, לא קורה במהלכו.
אווה אכן עושה כל שביכולתה, כמצופה מיועצת שהוריה מתגרשים, כדי לעצור את כדור השלג. היא מייעצת להוריה, מדברת על ליבם, משכנת את אביה בביתה על חשבון האינטימיות שלה עם בעלה הטרי, נעזרת פה ושם באחותה הצעירה והמופרעת (ג'סיקה שור) ואפילו חורגת מהאתיקה המקצועית שלה. החא מתחמנת את הוריה וכל מי שמסביבה, כדי שהשניים יישארו יחד.
בדרך גם נישואיה שלה עולים על שרטון, אלא שבשלב הזה לצופה הסביר כבר לא יהיה אכפת. הוא הותש על ידי משחק גרוע, מכל השחקנים בצוות (למעט שור המפתיעה, שדמותה מקבלת מעט מאוד זמן מסך וחבל), וטיפול שטחי במה שהיה יכול להיות עלילה סבירה.
במקום להזדהות עם הגיבורה, ניתן רק לפלל שבן זוגה יעזוב אותה ושהוריה אכן יתגרשו, כי כך ייעשה לבחורה מפונקת ואנוכית שלא מודעת לנעשה סביבה. דמותה, כמו יתר הדמויות בסרט עוצבה באופן חד ממדי עד כדי כך, שכל משפט שלה נשמע פחות או יותר אותו דבר. היא לא מעניינת במקרה הטוב, ומעצבנת ממש במקרה הרע.
הסיטואציות הדרמטיות לא עובדות, בהיותן מסומנות ושטחיות כמו הדמויות עצמן. היה ראוי לצפות מסרט שבמרכזו יועצת, שינסה לרדת לעומקם של הדברים ולא להסתפק בהסבר פשוט כמו: "אמא לא מאושרת, אבל אבא לא שם לב עד עכשיו, ואם הוא רק ישים לב, הכל יהיה בסדר". הדמויות לא מנתחות את המצב בהן הן נמצאות, ולא מדברות על הרגשות שלהן כמעט בכלל.
מאכילים אותנו בקניידלעך ושטויות
גם הסצנות הקומיות לא מצליחות להתרומם, גם לא כשמוסיפים להן קניידלעך בהתאם ליהדותו של אבי המשפחה. למעט סצנה אחת עם כריסטופר לויד כיועץ נישואים מעט משוגע, הדמויות לא נמצאות במצבים בלתי אפשריים. מדובר בבכורת הבימוי של דרמוט מלרוני, וטוב יעשה אם יחזור לשחק, ויוותר על עניין הבימוי, שכן השחקנים בסרטו לא ממש משחקים.
אניושקה צ'ידזיק וקפריס קיין, שהפיקה את טקסי פרסי MTV בעבר, וכתבה כמה פרקים למלרוז פלייס ובוורלי הילס 90210 כתבו את התסריט, שמצליח להיות בו זמנית צ'יזי, משעמם, מפורר לא אמין וצפוי.
כל סצנה בו מכילה קלישאה מאוסה יותר מקודמתה: החל מזוג מבוגר שצריך לגלות מחדש את התשוקה, דרך בילוי השיכורים הגברי במועדון חשפניות וכלה בזוג טרי שמצליח להתפייס למרות שהגבר לא זוכר להחליף נייר טואלט (מקבילה מקורית למושב האסלה).
גדולתו היחידה של הסרט היא, שהוא מעורר הערכה מחודשת לקומדיות רומנטיות אחרות שיצאו השנה, ובכלל. אפילו הצפויות והרדודות שבהן התהדרו בכל מה שחסר כאן: משחק טוב ותסריט שלפחות מתקדם בחן לעבר סופו הצפוי, והן נראות כעת כמו יצירות קולנועיות ראויות לצפייה.
