תסתכלו עלינו, ותראו אותנו
במציאות של חלוקה לשבטים ופיזור גיאוגרפי, פרשת השבוע מדגישה את נקודות החיבור, כי האחדות היא יסוד הקיום שלנו. אם אין שלום - גם הרעיון היפה ביותר יתמוסס
אם היה לי כסף הייתי יוצא במיזם חדש - חלוקת מראה, חינם אין כסף, לתושבי מדינת ישראל. מדוע "מראה" תשאלו, והתשובה היא שאנו דומים לאותו ילד עם תפיסה אגוצנטרית של המציאות. זאת אומרת, מה שלי חשוב, הוא בוודאי חשוב לכולם! אני מצפה שכולם, אבל כולם, יכירו בעובדה שלי(!) חשוב הדבר הזה. אני לא מכיר בעובדה שיש אחרים, שלהם יש סדר עדיפות אחר. זה פשוט לא מעניין אותי. אני אפילו לא מודע לזה, ולא מתעניין בכך. הראייה האגוצנטרית שלי היא חזות הכל.
עוד על פרשת השבוע:
המסורת היהודית, והרבה אחריה פילוסופים מרכזיים, לימדו אותנו להבחין בין הראייה הסובייקטיבית שלי, למציאות האובייקטיבית. קו חד מתוח בין האופן שבו אני רואה את המציאות (אולי אפילו פיזית) לבין האופן שבו כל אחד אחר רואה את המציאות.
אני אנסה לשרטט את הבעיה מהזווית הפיזיולוגית. כשאני מסתכל על המציאות, או מדבר, אני לא רואה את עצמי, אני לא רואה את פי המדבר ואת עיני המתבוננות. כשאני מתבונן על החדר שבו אני יושב כרגע, אני אומר לעצמי: "זה החדר, כמות שהוא באמת, הוא גם יפה כל כך..." לכאן נכנסת המראה. אם הייתי מתבונן במראה בשעה שאני מתבונן בחדר, הייתי אומר לעצמי "כן, אבל זה אני המתבונן, מעניין מה יאמר על החדר הזה חברי". הצניעות המהותית הזאת, שמבחינה בין הסובייקט (איך אני רואה את הדברים) לבין האובייקט (איך הדברים באמת), הענווה הזאת, חסרה לנו.
עד שלא נבין שאנחנו אוסף של אנשים עם ראייה מגוונת, שונה ואף סותרת של המציאות, הצרכים והאינטרסים, לא נוכל לייצר כאן שום דבר משמעותי. כי לייצר דבר משמעותי אפשר רק יחד (אפטור את עצמי להסביר כרגע את ההנחה הזאת).
החיבור הפנימי - זה העניין
זהו הנושא המרכזי של פרשת "ראה", פרשת השבוע שלנו. היא עוסקת ביצירת נקודות עוגן מחברות, במציאות של חברה שבטית, מפוזרת גיאוגראפית, עם שונות ולעיתים אפילו קיטוב.
כך נאסר על העם לאחר שהתנחל בארץ להקריב קורבנות ברחבי הארץ, איש איש ליד מקום מגוריו. על כל הרוצה לזבוח, לעלות רק אל "המקום אשר יבחר ה'" - ירושלים. יש איסור לשמוע אל מי שמוגדר כ"נביא שקר". יש חובה להכריע בין מחלקות הלכתיות (האיסור "לא תתגודדו", לפי פרשנות חז"ל), יש איסור להוסיף או לגרוע מדברי התורה – היא חייבת להיות חוקה מאחדת ועל-אישית. עיר שרוב תושביה הפכו לעובדי אלילים עונשה חמור מאוד, עד כדי הרס העיר.
כמובן שניתן לפרש את הפרשה אחרת, כאילו לא "הסולידריות" חשובה כאן, אלא התכנים הם המהותיים. אך מולנו ניצב האיסור לשמר מחלוקת במצב שהיא לא מוכרעת, על אף שהכרעה עשויה להכריח אנשים רבים לוותר על האמת הפנימית/ הדתית שלהם.
החובה לעלות לירושלים ולא לייצר פולחן מקומי נעוצה בצורך לייצר עם אחד "ושלא תיעשה התורה כשתי תורות". החיבור הפנימי של כלל ישראל הוא יסוד מהותי בתורת ישראל. לא לחינם קרוי מעמד הר סיני "יום הקהל'.
ובלי חיבור זה לא יילך
עד כדי כך חשובה האחדות, שאפילו כשישראל עובדי עבודה זרה, גדול השלום בניהם: "רבי אומר גדול השלום, שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם, אמר ה' כביכול איני יכול לשלוט בהן כיון ששלום ביניהם..." ואם אין שלום, אז הרעיון היפה ביותר יתמסמס.
דוגמאות מימינו אלה לא חסרות:
דפני ליף שהצליחה עם חבריה להוציא מאות אלפים לרחובות, הורסת את הביחד הנדיר הזה באמירות, אישיות, פלגניות ופוליטיות.
החברים בירוחם מאוכזבים שהחברים מתל-אביב לא הגיעו לעצרת (הם מעוניינים בפתרון דיור במרכז והפריפריה לא מעניינת אותם...)
החברים מהימין לא ממש למדו לקח מתחושת הבדידות והניכור שהם חשו בהפגנות נגד עקירת גוש קטיף, והם לא הבינו שהדרך לייצר אמפתיה
למאבק שלהם, מחייבת הדדיות, וניסיון לייצר סולידאריות עם שוכני מאהל רוטשילד. כל אחד הרי יאשים את השני בפוליטיזציה של הסבל והמצוקה (כובשים, לאומנים, אוכלי סושי שמאלנים).
לא נוכל לייצר כאן שינוי כלכלי-חברתי בלי להסכים על סדר עדיפויות משותף. זה יבוא רק מתוך אמפתיה והקשבה.
ודווקא בהקשר זה יש לשבח את ועדת טרכטנברג, שמשדרת לפחות רוח של ענווה, פתיחות והקשבה. יש לחזק את המגמה הזאת, ולהצטער על הקולות הפוסלים אותה עוד בטרם ניתנה לה הזכות להוכיח את עצמה.
לפנייה לכתב/ת 
