מה אנחנו עושים פה?

לא דג ולא נחש

ביום ראשון האחרון התכונן דניאל, בני, ללכת ל"חוצות היוצר" עם כמה חברים להופעה של "הדג נחש". באותו זמן בדיוק הושמעו ברדיו התראות על פיגוע אפשרי בירושלים. כנראה שלא הייתי האמא היחידה שלחצה על הילד שלה לחפש פעילות אלטרנטיבית, שכונתית. כך מצאו את עצמם כמה בני נוער, בוגרי כתה ז', בישיבה חסרת מעש בפלאפל במרכז המסחרי של שכונת בית הכרם. הבטלה ליד שולחנות הפלאפל עשתה גם משהו טוב כי הם ישבו ודיברו.

כשדניאל חזר הביתה הוא אמר: "דיברנו על כמה שאנחנו פוחדים מהמצב, ואת יודעת מה, אמא, כל אחד מהילדים שהיה שם אמר שכשהוא יהיה גדול הוא לא יחיה בישראל". הלסת שלי צנחה. ולאו דווקא בגלל הרצון שלהם לחיות במקום אחר, אלא בגלל הבחירה שלהם לדבר על הפחד, ובגלל תחושת ה"אין מוצא" שהם בטאו.

רגע, לפני שאתם מצקצקים בלשון

מדובר בילדים ממש טובים, "ילדים טובים ירושלים", ילדים שלא נקלעים לתגרות אלימות בבית ספר, ילדים שאוהבים ללמוד, ילדים שעוסקים בספורט אמיתי ולא רק מול המחשב, ילדים שמדברים בכבוד למבוגרים, ילדים שמתייחסים ברצינות לשאלות של צדק ומוסר, ילדים שעוזרים לחבריהם, ילדים שמתקוממים כשהם רואים עוול.

מדובר בילדי החינוך הממלכתי שהתקבצו לבית הספר ממעמדות סוציו-אקונומיים מאוד שונים והם מכבדים זה את זה. הם מודעים לפערים הכלכליים שבין הבתים ומתייחסים לכך בשלווה ובקבלה מעוררות הערצה (הלוואי עלינו המבוגרים).

הם שייכים לעדות שונות, הם ילידי הארץ ובני עולים חדשים, מסורתיים וחילונים, שהשד העדתי אפילו לא מבקר אצלם. הם בנות ובנים החיים בשיוויון ובהערכה מגדריים מלאים, מבחינתם המהפכה הפמיניסטית התרחשה בערך ביציאת מצרים. הם הילדים הכי טובים שיש לנו. הם מעוררי גאווה ונוסכי תקווה, והם חושבים שהם לא ירצו לחיות בישראל.

בין מחאת האהלים להפגזות על הבית של סבא וסבתא

אני נולדתי לתוך מלחמת ששת הימים, והייתי תלמידת כיתה א' בזמן מלחמת יום כיפור. אני עוד חוויתי קצה קצהו של קונצנזוס בטחוני במדינת ישראל. אחר כך היו כל-כך הרבה מלחמות לבנון ואינתיפאדות. מאז בערך, ברור לכולם שאנחנו בבחינת כלב שוטה שלא מתייאש מהמרדף אחר הזנב של עצמו. אין דרך, אין אפילו כיוון ויש פחד.

מה שהילדים שלנו ראו בחודש האחרון אמור לייאש כל בר-דעת (בעיקר צעיר). הם ראו חודש של "מחאת האוהלים", הם למדו לשיר "לביבי שלי שלוש דירות" והם גם יודעים היכן הן נמצאות, וכמה בערך הן עולות. הם יודעים היכן גר אהוד ברק, והם יודעים שהמשטרה נוהגת לנבור בניירות של איווט ליברמן. שלושה דברים הם גילו על המנהיגים שלהם בזמן מחאת האוהלים:

• הם גילו שלמנהיגים של המדינה יש יותר כסף ממה שיש לרוב ההורים שלהם.

• הם גילו שהמנהיגים של המדינה חשודים בפלילים.

• הם גילו שהמנהיגים של המדינה לא באמת מתעניינים במצוקות של העם, ובוודאי לא חשוב להם לפתור אותן.

אנחנו הבנו את זה לאט והתרגלנו, הם התבגרו לתוך זה בבת אחת. בחודש אחד - החודש. דבר אחד הם גילו על עצמם בהפגנות האלה:

• הם גילו שלא יהיה להם קל להסתדר כאן. שגם בגיל 30 הם יעבדו ממש קשה, יחיו בצמצום וידאגו לבטחונם האישי.

דבר אחד הם גילו עלינו, ההורים, בהפגנות האלה:

• הם גילו שלרובנו זה לא קל. הם ראו אותנו מפגינים, כועסים, מזדהים. הם הבינו שרבים מההורים שלהם הם "מעמד הביניים". הם שמעו נתונים מאוד מפורשים על תלושי המשכורת ועל יוקר המחיה. במשך שנים אנחנו ניסינו להאמין דרכם שהמצב משתפר. בחודש הזה הם ראו אותנו עם החלום המנופץ ביד.

בעודם מעכלים אינפורמציה קשה זו, הגיעו היריות על אוטובוס שהיה בדרכו לאילת, והירי על יישובי הדרום. מבחינת הבן שלי – הירי על הבית של סבא וסבתא. בחודש אחד הם פגשו את השילוב הקלטני של מנהיגות מושחתת, אדישה ונטולת חזון, קשיים כלכליים וסכנת חיים. מה בכל התמהיל הזה אמור לשכנע אותם לחיות בישראל?

ברית גורל וברית יעוד

הרב סולובייצ'יק מדבר על שתי התמודדויות מול הסבל והרוע בעולם. הראשונה - "ברית גורל" - ברית של אובייקטים: "אני כאן וסובלת כיוון שאין לי ברירה", נקלעתי לזה. הברית השנייה היא ברית יעוד - בברית זו מבקשים השותפים להפוך עצמם לסובייקטים, לפעילים לוקחי אחריות על המציאות. "אני כאן בשביל..." כך מגיב לסבל איש היעוד.

פרשת השבוע שלנו, פרשת "ראה", מציגה את החיים העתידיים בארץ ישראל כ"ברית יעוד". הפרשה מציעה רשימה של משימות לקראת כניסתנו לארץ. אני לא מזדהה עם הרבה מהמשימות, אבל אני לגמרי מזדהה עם הכיוון, עם הצורך במציאת יעוד.

עזבנו מקום אחד ואנחנו עוברים למקום אחר, אנחנו כובשים אותו מהעמים שיושבים עליו, אנחנו עוברים ניסיונות לא פשוטים במקום החדש, אין לכל זה הצדקה ללא תפיסה עמוקה של יעוד. בחודש האחרון נחשפו הילדים שלנו לסוגים שונים של סבל שגובה המדינה הזו, והם לא זכו לשמוע אפילו מילת אמת אחת של יעוד.

למי קראתם לא ציוני?

תיזהרו לפני שאתם מחליטים לשפוך קיתונות על הציוניות של הילדים שלנו, כיוון שנדמה לי שהם היו שמחים מאוד להיות ציונים, אלא שהציונות כיום היא כמעט לא אופציה.

ולמה היא לא אופציה? כיוון שמי שבאמת לא ציוני בסיפור הזה אלו המנהיגים של המדינה: ביבי, ברק, איווט (ושות') הם לא ציונים, הם אפורטוניסטים. הם אוהבים

כסף ושליטה והם משיגים את זה במעמדם כמנהיגים של מדינת ישראל (לכו תציעו להם, למשל, להנהיג מדינה שתעניק להם יותר כסף ויותר כבוד ונראה אם הם יסרבו...).

המונח "ציונות" שנטבע ביחס למפעל שאנו וילדינו תוצריו, נשען גם על הפסוק הזה (ישעיהו נא, יא): "וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה". אני מוכנה להתפשר על הרבה פחות מ"שמחת עולם", אבל אני לא מוכנה להתפשר על המשמעות. אני מבינה שנריב על משמעות קיומה של המדינה ועל המשימות העומדות בפניה, אבל המינימום שאני דורשת הוא דיבור כן, ומחויבות עמוקה לחיות קצת פחות בחוויה של "ברית גורל" ולהיכנס למאמץ של "ברית יעוד".

אל תקחו אותם לפולין

הילדים שלנו מאוד לא מבולבלים, הם מתוסכלים ומודאגים, אבל לא מבולבלים. נדמה לי שהפתרון הקבוע שבחרה מערכת החינוך לתסכול ולדאגה שלהם הוא המסע לפולין. אמנם יש מורים נהדרים שמדריכים את המסעות לפולין העושים מאמצים להכניס תכנים חיים למסע הזה, אבל זה עדיין פתרון ממשפחת "ברית גורל": נראה להם כמה מפחיד לחיות בלי מדינה יהודית, והם יפסיקו לשאול שאלות מטרידות.

קחו אותם לכנסת, לשדרות רוטשילד, ולשדרות

תאפשרו להם לבדוק ברצינות ובאחריות, אם בתוך כל המחירים שהמדינה הזו גובה, יש גם ברית יעוד. אם הם ימצאו כזו - תסמכו עליהם, הם ישארו, ואם לא – באמת שאין סיבה לדרוש מהם לסעוד את חוסר האחריות שלנו.

ובבית המדרש של הטוקבקים

ברוך הבא "תלמיד הטוקבקים" (4) היה מעניין לקרוא את דבריך. אני מקווה שתתאזרח בבית המדרש שלנו.

והתנצלות ובקשה: כמה שירים טובים שקבלתי מכם נשמרו בתיקייה שנמחקה לי. אנא, כל מי ששלח בזמן האחרון – שלחו לי שוב את השירים.

קשה לי לחיות קשה לי לחיות

אני חוזרת ואומרת רמז לבאות

ואתה תוקף, מיד, מה עשיתי לך אשה מרירה

קשת יום את לא -

עניה את לא -

אורזת עופות את לא -

עקרה, חולה, מכוערת, טיפשה את לא -

ואני אומרת אמא ואני אומרת קשה לי לחיות

הוא מציע בואי אלי אכין לך סלט

אמרתי לֶחלל

שמעתי קול מגבוה

קול מַענה

קשה לחיות

קשה לחיות

ככה זה. לכי תארזי מזוודות.