"המפתח של שרה": שרה שרה שיר עצוב
הסרט "המפתח של שרה" מציג באופן בהיר ומרתק פיסת היסטוריה שטרם טופלה לעומק בקולנוע - שואת יהודי צרפת, אך מפספס בניסיונו לתאר את השפעת העבר על המציאות שלנו כיום
כשניגשים לביקורת סרט העוסק בשואה, התחושה היא שיש לגשת אל החומרים לאט ובזהירות, גם כשלא מדובר בסיפור אמיתי. סיפורים אלו מורכבים מחומרי מציאות קשים וכואבים, שהרגישות יפה להם. כך גם עם "המפתח של שרה".
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
עלילת הסרט, המבוסס על ספרה של טטיאנה דה רוסני, בדיונית, אולם נשזרה ברקע אירועים אמיתיים שהתרחשו בפריז ב-1942. ג'וליה, עיתונאית אמריקנית הנשואה לצרפתי (כריסטין סקוט תומאס) מכינה כתבה לרגל 60 שנה לגירוש משפחות יהודיות מפריז.
מדובר באירוע שהתרחש בלב העיר, כאשר לפני שהמשפחות היהודיות נשלחו למחנות, דחקו אותן יחד באצטדיון סמוך לבנייני מגורים, בלי אוכל, שתייה או שירותים. את הדירות המפונות שעמדו ריקות תפסו משפחות נוצריות, והיהודים, כ-13 אלף, נשלחו למחנות ורבים מהם הגיעו והומתו באושוויץ.
בין הקרון לזיכרון
על הרקע ההיסטורי נבנה סיפור אישי של שתי נשים. ג'וליה החיה בימינו, מגלה קשר בין הדירה בה גדל בעלה (פרדריק פיירו) כנכד, ואליה הם עומדים לעבור לאחר שיפוץ, לבין אותו מאורע. חקירתה מגלה בפני הצופים בפלאשבקים, את סיפורה של שרה, ילדה יהודיה שפונתה מאותה דירה.
כשמגיעים השוטרים לפנות את שרה ואמה מביתן, היא נועלת את אחיה הקטן בארון בחדר השינה, אומרת לו להישאר בפנים ומבטיחה שתשוב, כמו במשחק המחבואים ששיחקו אך יום קודם לכן ולוקחת עמה את המפתח.
בעוד ג'וליה מעמיקה את נבירתה בעבר, הצופים נחשפים לחוויות הטראומתיות שעוברת שרה כילדה (מלוסין מאיינס המצוינת, למרות גילה הצעיר). החל מהשהות המחניקה בתת תנאים באיצטדיון, דרך פרידה בכוח מהוריה במחנה המעבר ובמהלך השהות במחנה, היא רדופה על ידי תחושות אשמה ודאגה לאחיה הקטן.
האשמה מניעה אותה לפעולה בנחישות ילדותית ואמיצה, אך גם משפיעה על נפשה הרכה וגורמת לה לצלקות שהזמן לא יצליח לרפא.
סיפור העבר מעניין, מותח וחשוב, שכן מדובר בהגשה בהירה וברורה של פיסת היסטוריה שטרם זכתה לטיפול קולנועי נרחב (זהו הסרט הרביעי בסך הכול שעוסק בפינוי הנ"ל), אם כי הגשתו עדינה מדי. רוב הרגעים שהיו יכולים להיות קשים לצפייה, כמו גורלם של הוריה של שרה, מתרחשים מחוץ למסך.
במהלך שהות המשפחה באצטדיון שהפך למכלאה אנושית בטבורה של העיר, נצפו כמה תזוזות בחוסר נוחות של הצופים. עם זאת, רוב הזמן גם הסצנות במחנה המעבר נראות קצת אסתטיות ונקיות מדי, ובהתאמה גם היחס האנושי, שאינו גרוע כפי שניתן להניח שהיה במציאות. שרה נתקלת בהרבה אנשים טובים באמצע הדרך, קצת יותר מדי יחסית לתקופה הקשה וגורלם של ילדים רבים בתוכה.
הכשל שבהווה
נקודת החולשה של הסרט נמצאת בסיפור המתרחש בהווה, על אף משחקה המשכנע של סקוט תומאס. סביר להניח שברב המכר עליו הסרט מתבסס, רבדים נוספים מדמותה של העיתונאית מתגלים, וניתן יותר מקום לסיפורה האישי במקביל לחקירה האובססיבית שהיא מנהלת.
גם שרה (כילדה, ולאחר מכן כבוגרת) וגם ג'וליה מונעות מתחושת אשמה, אלא שאצל ג'וליה הוכנס פיתול עלילתי נוסף, בצורת היריון מפתיע. בעודה מתחקה אחר העבר, נישואיה עולים על שרטון כאשר היא רוצה לשמור את העובר שברחמה, ובעלה מבקש שתבצע הפלה - מחשש לבריאותה כאישה לא צעירה, אך בעיקר מחשש שהילד יפריע לקריירה שלו.
הסימבוליות בין הרצון ליצור חיים חדשים בהווה, ככפרה מול ההתמודדות עם מוות מהעבר, ברורה. עם זאת, בהיעדר ירידה לעומקם של הקונפליקטים בחייה של ג'וליה, היא נותרת לא מעניינת, ובעיקר מרגישה כמילוי חלל עד שנגלה מה קרה לשרה.
הבמאי ז'יל פקה ברנר שלקח חלק בכתיבת התסריט, אמר בראיון שנערך עימו כי למרות שיש לו קשר אישי לנושא, שכן קרובי משפחתו נספו בשואה, הוא לא רוצה שהסרט יהיה רלוונטי עבורו בלבד. עם זאת, ברור שהחלקים החזקים יותר בסרט הם אלו המתרחשים בעבר, ועבודתו של הבמאי בן ה-36 נראית עדיין מעט בוסרית באופן בו הוא מנסה לחבר את העבר וההווה יחד.
"המפתח של שרה" מנסה, אך לא ממש מצליח, לייצר קתרזיס של נשיות המכבדת את המתים, מכה על חטא ומכפרת על פשעי העבר על ידי הבעת חרטה ומציאת ישועה באמהות. בהיעדר ייצוג מורכב של הבעיות בחייה של ג'וליה, קשה להתרגש מבחירותיה הרות הגורל, והן נראות פשטניות וצפויות.
למרות הפגמים שבו, "המפתח של שרה" כן מהווה מסמך קולנועי חשוב, ולו בשל האופן הכנה בו הוא מפרט על אירוע מביש שקרה מול תושבי פריז, ומעלה את השאלה מה כל אחד היה עושה לו היה עומד בפני התרחשות מסוג זה כיום. אחת התשובות העגומות שניתנות על ידי עיתונאי צעיר לג'וליה מעוררת מחשבה נטולת אופטימיות: "בטח היינו צופים בזה בטלוויזיה, כמו שראיתי את הנעשה כיום באפריקה ובבוסניה".
