חוק ההסדרים - לב הבעיה החברתית

מארגני המחאה החברתית מתלבטים בשאלה האם לשתף פעולה עם ועדת טרכטנברג. יש הגורסים שבעצם הקמת הוועדה קיימת הבטחה מסוימת ושראוי להמתין עד לסיום עבודתה. אחרים חושבים שהוועדה נועדה לעצור את המחאה ולעקרה מתוכן. אחת התשובות להתלבטות זו מצויה בעמדתו של טרכטנברג כלפי חוק ההסדרים, שהמוחים העלו בצדק רב לסדר היום.

מארגני המחאה צריכים לדרוש תשובה ברורה. מדוע? מפני שחוק ההסדרים, שנחקק לראשונה בשנת 1985, מגלם בתוכו את השיטה שהקפיאה את רוב החקיקה החברתית ושהפכה את כלכלת ישראל לכלכלה ניאו-ליברלית גורפת. כל התביעות שהועלו על-ידי קבוצות המחאה חשובות: דיור, חינוך, אמהות חד-הוריות, בריאות, תעסוקת עובדי קבלן, פרישת נשים, התאגדות של עובדים. אף אחת בפני עצמה אינה מתמודדת עם מנגנון העל שמאפשר לחסום ולרמוס אותן. בדיוק כפי שהתביעה "להילחם בעוני" היא אבסורדית כל עוד היא אינה מתמודדת עם השיטה שמייצרת את העוני.

עוד בערוץ הדעות :  

• סותמים לנשים את הפה / סביונה רוטלוי
• הספד לפועל הבניין העברי / מתן בניטה
• חשוב להתנחל בלבבות יותר מאשר באוהלים / יואל בן-נון
  

לכן השאלה המקדימה שעל מנהיגי המחאה להציב בפני טרכטנברג היא: מהי עמדתו כלפי ביטול חוק ההסדרים והאם יתחייב לבטל אותו. הניסיון מלמד לצערי שוועדות מטעם לא מעזות לקרוא תיגר על השיטה ואני מקווה שוועדת טרכטנברג תמצא את העוז ואת התבונה לעשות זאת. זה המבחן הקריטי העומד לפתחה.

ראש הממשלה בעת ההצבעה על חוק ההסדרים (צילום: גיל יוחנן )

מהו חוק ההסדרים ומדוע הוא עומד בבסיס השיטה? זהו חוק לא דמוקרטי, שנחקק בשנת 1985 כחלק מ"תוכנית החירום" לייצב את המשק, והוא מבוסס על תקנות ההגנה לשעת חירום משנת 1945. חקיקת חירום, כל חקיקת חירום, מעבירה את מרכז הכובד מן המחוקק אל הרשות המבצעת (הממשלה) על מנת להתמודד עם מצב חירום זמני. ממשלת ישראל עשתה בחקיקת חירום שימוש מסיבי (ולא רק בזירה הכלכלית-חברתית) לזמן בלתי מוגבל. הוא משמש את הממשלה ככלי שלטוני 26 שנה, כמעט ללא הפרעה, והפך את "הזמני" לקבוע.

לחוק ההסדרים שתי זרועות פעולה משולבות. הזרוע הראשונה מקפיאה חוקים לגיטימיים - בעיקר חוקים בעלי השלכות כלכליות וחברתיות - לזמן בלתי קצוב. כך למשל, הוקפאו בחסות חוק ההסדרים חוקים כמו חוק חינוך חובה לגיל הרך (מגיל 3) משנת 1988; חוק הטבות למשפחות בעלות חמישה ילדים ויותר; חוק יום לימודים ארוך, משנת 1997; חוק הדיור הציבורי משנת 1998; חוק פעוטות בסיכון; חוק חינוך חינם לילדים חולים משנת 2001; או חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם משנת 1996. חלק מחוקים אלו קיים בספר החוקים, אולם יישומם נדחה מתוקף "מצב החירום". לו יושמו, היו מסייעים חוקים אלו להקטנת האי-שוויון.

זרוע הפעולה השנייה של חוק ההסדרים היא מסלול אדמיניסטרטיבי מהיר להפרטה מסיבית (שמכונה: רפורמות) במשק. הוא מאפשר חקיקת חוקים והתקנת תקנות חדשים בהליכים מזורזים, שלא עוברים את תהליכי השימוע, התשאול והדיונים הפרלמנטרים המקובלים. השלטון מציג את חוק ההסדרים כהכרחי ל"הבראת הכלכלה", בשעה שהוא מרחיב את האי-שוויון.

החוק תפח בצורה מבהילה

היקף הקיבול של החוק גדל עם השנים בצורה מבהילה. החוק הראשון, בשנת 1985, השתרע על פני 15 עמודים והכיל 103 סעיפים וסעיפי משנה. בשנת 1997 הוא השתרע על פני 30 עמודים והכיל 386 סעיפים וסעיפי משנה; בשנת 2003 הוא השתרע על פני 70 עמודים וכלל 576 סעיפים וסעיפי משנה. בשנת 2004 הוא השתרע על פני 82 עמודים וכלל 1,037 סעיפים וסעיפי משנה.

הרחבת ההיקפים של החוק היא ביטוי להגדלת כוחה של הממשלה באופן לא דמוקרטי. כך נחסמו חוקים חברתיים לגיטימיים (שעל חלק מהם נאבקים עתה מחדש המוחים, כמו למשל חינוך חובה לגיל הרך או חוק הדיור הציבורי) וכך התאפשרו רפורמות של הפרטה במשק, לרבות הפרטה של זכויות ריבוניות מן השלטון לבעלי הון. אחת הדוגמאות הבולטות היתה הפרטה של בתי סוהר. למזלנו, בג"ץ בלם את התהליך, לא לפני שבעל ההון פוצה על הפרת החוזה עמו.

אין לטעות גם באשר לדיאגנוזה. חוק ההסדרים שימש את כל הממשלות להילחם במעמדות המוחלשים ולחזק את החזקים. חוק ההסדרים שימש פלטפורמה שעל בסיסה נוסחה כלכלה המבוססת על אי-שוויון מבני שמיטיב עם ההון, בהנחה שהוא יביא לצמיחה כלכלית. במלים אחרות, התכנים של חוק ההסדרים מאז 1985 הם גם הארכיון של התמוססות מדינת הרווחה וארכיון של הכלכלה הניאו-ליברלית הקיצונית שהשתלטה על ישראל.

משום כך, כל ניסיון לתיקון השיטה חייב להתמקד בביטול לאלתר של חוק ההסדרים. השאלה: האם אתה מתחייב לבטל את חוק ההסדרים היא השאלה שצריך להציב בפני טרכטנברג באופן אישי. זהו תנאי מוקדם לכל שיתוף פעולה עם הוועדה.

פרופ' יהודה שנהב, החוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים.

גולשים מוזמנים להציע טורי דעה במייל הבא: opinions@y-i.co.il