הדברים שהיינו מתות להשליך אחת ולתמיד
פעם בשנה יכול כל יהודי לגשת למקור מים, לומר את תפילת ה"תשליך", לנער את כיסיו ובכך להיפטר מחטאיו. נשמע קל, נכון? חבל שאנחנו לא יכולות להיפטר באותה הקלות ממה שמפריע לנו לאורך השנה כולה
עם כל הכבוד לתפוח בדבש, גרגירי רימון וראש של דג – שללא ספק תמיד מעורר תיאבון - המנהג הכי יפה בראש השנה (לדעתנו) הוא מנהג התשליך, שמוזכר במקורות היהודיים החל מהמאה ה15 ומעודד את האדם להתבונן בעצמו פנימה, להשתחרר מחטאי השנה שחלפה ולהתחייב בפני עצמו שישפר את מעשיו בשנה הבאה עלינו לטובה.
משליכים והולכים
את המנהג יש לבצע ביום הראשון של ראש השנה (אבל מי שלא הספיק, יכול לעשות זאת גם במהלך עשרת ימי תשובה) לאחר תפילת מנחה; מגיעים אל מקור מים (ים, נהר, באר וכו'), אומרים את תפילת ה"תשליך" ומנערים את הכיסים על מנת להשליך מאיתנו גם את החטאים הסמויים מן העין, שמסתתרים בתוך לבנו פנימה.
עד כאן הכל טוב ויפה, אלא שיש לנו הצעת ייעול: רק אם אפשר, היינו שמחות להיפטר מעוד כמה דברים נוסף על חטאינו, כאלה שמעיקים עלינו לאורך כל השנה ושאין ספק שאפשר גם בלעדיהם. הרי סביר להניח שהחיים בלעדיהם רק יתרמו להתנהגות הטובה שלנו במהלך השנה הבאה.
ערימות כביסה
יום העבודה הארוך סוף סוף נגמר, הילדים נרדמו כמו מלאכים קטנים במיטות שלהם ולא נראה שמישהו או משהו יפר את השלווה הזו. את ובן זוגך בונים על הקפה המנחם מול הטלוויזיה בסוף היום ונראה שדבר לא יזיז אתכם מהתכנית האמנותית הנפלאה הזו, או ככה לפחות את רוצה להאמין; מתחת לפני השטח, הררי הכביסה הבלתי נגמרים – תופעה מדעית של ממש – כבר רוקמים את תכניתם הזדונית: להוציא אתכם משלוותכם, בכל מחיר.
בא לך לזרוק את כל הבגדים המלוכלכים לפח, להתעלם מקיומם או לפחות לצרוח כדי לשחרר קצת קיטור, אבל כמה שלא תתכחשי אליהם – הכביסה עדיין תהיה שם, יום אחרי יום, כשהיא דורשת מכם תשומת לב כמו ילד נוסף; להכניס מכונה, להוציא מכונה, לייבש, לקפל וחוזר חלילה, מעגל סיזיפי שלעולם לא ייגמר. היינו רוצות להשליך את הסיפור הזה לים אחת ולתמיד, אבל עד שזה יקרה, נסתפק בלפנטז על מישהו אחר שיעשה זאת בשבילנו ועוד בלי תשלום. אולי בגלגול הבא.
דיאטה
היה לך יום גרוע בעבודה, רבת עם אחותך בטלפון ועושה רושם שהוליווד עבדה עלייך: החיים הם ממש לא מה שמכרו לך כל אותם סרטים מתקתקים עם סוף טוב.
כאילו זה לא מספיק, דמותה נטולת הצלוליט של בר רפאלי נשקפת אלייך מכל מקום בהתגרות ונדמה לך שאת ממש יכולה לשמוע אותה מזמזמת בהתרסה: "נה-נה בננה! אני נראית ככה וא-ה-ת לא-הו!". תאמיני לנו שאנחנו מבינים אותך כשאת אומרת שהנחמה היחידה שלך כרגע היא פחמימות וסוכרים. אה-ממה? בשנייה שאת שולחת יד ענוגה אל עבר פרוסת העוגה – זו שמקבלת אותך בדיוק כמו שאת – מתחיל בראש שלך מצעד של רגשות אשם: "את לא נורמלית!", "1,000 קלוריות בביס!" ו-"לא עשית ספורט כבר שבועיים!", הן רק חלק מהסיסמאות שנזרקות לכל עבר בתוך התודעה שלך ולגמרי מחרבות לך את ההנאה.
החדשות הרעות? תרבות הרזון וההרעבה כנראה לא תיעלם מחיינו בשנים הקרובות וחבל; אם היינו יכולות, היינו משליכות אותה לים תוך שנייה וחצי. החדשות הטובות? את יכולה להחליט שאת לא נכנעת וחיה את החיים שלך תוך הנאה מאוכל (עדיף אוכל בריא) והתעלמות מוחלטת מרגשות אשם הקשורים לאוכל. במקרה הזה – הבחירה נמצאת לחלוטין בידייך ורק את תוכלי לקבוע אם תחסלי את הדיאטה אחת ולתמיד, יחד עם פרוסת העוגה ההיא.
חברה מרעילה
כולנו מכירות את החברה המרעילה; על פני השטח היא כולה נופת צופים, חיוכים ואהבה, אבל בעצם כבר שנים היא עושה כל שביכולתה כדי לעקוץ אותך, לעצבן אותך, להתנשא מעלייך ולעשות לך רע על הנשמה, "מאהבה", בטח שמאהבה.
לו היית יכולה פשוט להניח אותה על סירה קטנה בלב ים ולשלח אותה לדרכה (יחד עם עוד כמה דברים שהיית מעדיפה לשכוח מהם) היית ממש מאושרת, אבל בדרך כלל תהליך ההרחקה שלה מחייך ארוך ומסובך הרבה יותר; תצטרכי הרבה כוחות נפש כדי להחליט שהיא לא תהרוס לך עוד שנה מהחיים עם חיוכים מזויפים, רוע סמוי ועצות אחיתופל. תכלס? בסופו של דבר – זה כנראה יהיה שווה את זה.
רגשות אשם
אין לנו הסבר לתופעה הזו (לפחות לא כזה שמעוגן במציאות), אבל התבוננות קצרה מסביבנו הספיקה לנו כדי להגיע לתובנה הבאה: נשים נוטות להרגיש הרבה יותר אשמות מגברים. בהתחשב בעובדה שמוח נשי סטנדרטי פועל בערך כך: בן הזוג חזר זועף מיום העבודה שלו? "זה בטח משהו שאני עשיתי"; הילד נכנס להתקף זעם? "זה בגלל שלא הצבתי לו גבולות"; הבית מלוכלך? "זה בגלל שאני לא מוצאת את הזמן לנקות" - זה לא כל כך מפתיע, אבל חבל שתרגישי שצרות כל העולם כולו נגרמו רק בגללך.
מצד אחד, האשמה גורמת לנו לנסות להימנע ממנה בכל מחיר ולכן אנחנו משתדלות לעשות הכל כמו שצריך, בזמן וביעילות. מצד שני, היא מקצרת לנו שנים מהחיים וחוץ מזה, ב99.9 אחוזים מהמקרים – היא גם לגמרי לא מוצדקת. לכן מבחינתנו כדאי להשליך אותה לים יחד עם שאר הדברים המציקים, ויפה שעה אחת קודם...
סרטים מדובבים
את רוצה לעשות טוב לקטנים שלך (ועל הדרך לזכות בשעה וחצי של חסד ומזגן חינם, אבל מי סופר?) ולכן החלטת להכניס אותם לאוטו, לשנע אותם אל אולם הקולנוע הקרוב לביתכם, להושיב אותם במושבים (לא לפני שקנית להם פופקורן + שתייה במאה שקל) ולצפות בסרט אנימציה חביב. לכאורה, גם את אמורה ליהנות מזמן האיכות הקולנועי שלכם, אלא שפרט אחד קטן עומד בינך לבין ההנאה: דיבוב.
אז אוקיי, נכון, השחקנים עושים עבודה טובה בדרך כלל והילדים נהנים, אבל אין מה לעשות – מרגע שחוצים את גיל 12 הקסם פג, הדיבוב נשמע עלוב ולשבת ולהקשיב לו (כשברור לך לחלוטין שהבדיחות באנגלית נשחטו אחת אחת) זה סיוט. מצד שני, לשבת וללחוש לילדים תרגום עברי לסרט באנגלית זו אלטרנטיבה בעייתית עוד יותר ובקיצור, עדיף שהם ייוולדו כשהם כבר יודעים אנגלית. עד אז נשמח להשליך את הדיבוב לעברית לים ולהחליף אותו בסרטי אנימציה עבריים מבטן ומלידה, תוצרת כחול-לבן.
דודות מזן "בקרוב אצלך"
מהשנייה שההזמנה נחתה אצלך, בתיבת הדואר ועד הרגע שבו יצאת מגני-שקר-כלשהו אל המרחב המוגן שנקרא האוטו שלך, ידעת שלא תהיה לך ברירה אלא לבוא במגע עם זן הדודות המרגיז ביותר, זה שכולנו היינו שמחות לוותר עליו אחת ולתמיד: דודות ה"בקרוב אצלך". לרוב מדובר בדודה מקרבה שלישית צפונה, ש... איך נאמר זאת בעדינות? לא ממש קורנת מרוב אושר, שלא לומר מרירה ומקומטת. היא תיגש אלייך דווקא כשאת הכי פחות מצפה לזה ותאחל לך בחיוך גדול: "בקרוב אצלך!". אחרי שתמלמלי "תודה" בקול חלש, תתחיל המתקפה: "נו, יש לך כבר מישהו? את חייבת למצוא מישהו! בחורה בגילך – לא חבל? את לא נהיית צעירה יותר".
בא לך לומר לה שזה לא עניינה, בא לך לומר לה שזה שמשעמם לה לא אומר שמותר לה לנבור בחייך האישיים. בא לך לשלוח אותה לחפש חיים משלה, אבל הכי מתחשק לך להשליך את הקונספט של דודות מסוגה לים – וליהנות ממנת הבקר היבשושית שלך בשקט. מה נאמר לך? בקרוב! אצלך...
עוד כתבות באתר לאשה
- אוסף המתכונים של איילת הירשמן ראש השנה
- כוכבת גיליון החג: גל גדות שמספרת על ההריון
- ראש השנה: חדשות טובות להכי יפות
- טעון תפוח: מתנות בהשראת הפרי של ראש השנה
ערב החג, מה ללבוש? הכינותי מראש