אל תקרא לי שמנה (ואל תיגש אלי בכלל)
"הוא ניגש אלי כמו משום מקום והתחיל לדבר על המשקל שלי"; הללי ז'בוטינסקי מזדעזעת מזר מוחלט שהטריד אותה ברחוב והזכיר לה שלחוצפה אין שום גבולות, בלי קשר לעודף משקל
"הֶשְמָנְת, הא?", הוא מכריז יותר מאשר שואל, רגע אחרי שחייך אלי ואמד אותי במבט סורק מכף רגל ועד ראש.
"סליחה?!", אני עונה בזעזוע, לא מאמינה שהוא אשכרה מרשה לעצמו לדבר איתי.
"הֶשְמָנְת, הֶשְמָנְת", הוא אומר לי, הזר המוחלט הזה שניגש אלי בעודי יושבת על ספסל, לגמרי בעולמי, לגמרי לא מבקשת או יוצרת כל קשר עם העולם החיצון. "זה לא נשי", הוא ממשיך, הפעם ידו טופחת על בטנו – כמו ממחישה לי מה בדיוק לא נשי בי וכל זה למרות התגובה המזועזעת שלי. "את צריכה ללכת לשומרי משקל, שם יעזרו לך".
"אל תפנה אלי", אני אומרת לו, מנסה להדוף אותו עם שארית הכבוד העצמי שעוד נשאר לי אחרי ההערות המכוערות שהוא הרגע ירה עלי.
"אני רק מנסה לעזור לך".
"אה, וואלה? תודה, אבל אני לא צריכה את עזרתך, שיהיה לך יום טוב".
אני נשארת לשבת שם, בוהה באוויר. תוהה מה לעזאזל קרה כאן כרגע ומה בי, בדיוק, גרם לו לחשוב שהוא יכול בכלל לדבר איתי.
חצי שעה קודם, עוד הייתי מאושרת. הספקתי המון דברים בעבודה, קיבלתי חדשות טובות, קיבלתי ציון טוב על עבודת גמר בלימודים, הלכתי לפגוש ידיד טוב, קניתי נעליים ונקלעתי – לגמרי במקרה – לפלאש מוב משמח בצומת תל אביבי ראשי. חצי שעה קודם זכרתי שאני מוערכת, זכרתי שאני חכמה ונאהבת, זכרתי שאני אישה יפה וחזקה.
לפעמים מדהים כמה הקו בין ה"לפני" וה"אחרי" הוא דק; רגע אחד את מסתובבת ברחוב, מעיזה להיות שמחה בחלקך, ובמשנהו זר מוחלט – שנראה נורמטיבי לחלוטין – ניגש אלייך ומעיז לצמצם את כל כולך, את כל מי שאת לדבר אחד בלבד: הצורה החיצונית שלך.
קשה לתאר את התחושה המקטינה והנוראית שהוא נטע בי באותה שיחה קצרה, שלושים שניות של שיחה – אולי. באותו הרגע הרגשתי כאילו שכל האישיות שלי נמחקת באחת, כאילו ההישגים שלי לא משנים דבר והדבר היחיד שמשנה הוא רוחב המותניים (הלא-דקות) שלי.
אדם זר לחלוטין פשוט הגיח משום מקום וברגל גסה ודורסנית הרשה לעצמו לפנות אלי ולפלוש אל התחום הכי פרטי ורגיש שלי, כשהוא מצמצם אותי לשתי ספרות שמרצדות על מסך שמחובר למאזניים, או לשתי הספרות שמרכיבות את מידת המכנסיים שלי (תתפלאו, אבל היא דווקא די ממוצעת).
אם אני, סתם בחורה מלאה, זוכה לכזו הערה מעליבה, אני לא רוצה לדמיין בכלל מה עובר על מי ש"מעיזה" להיות במידה 46 ומעלה.
תאמרו - "הוא לא נורמלי, אף אדם נורמלי לא היה עושה כזה דבר", אבל המוח שטוף דימוי הגוף המעוות שלי יענה לכם שלא, זה לא שהוא לא נורמלי. זו אני שלא בסדר. זו אני שלא נראית כמו בר רפאלי ואפילו לא קרוב. זו אני שלומדת להכיר את הגוף שלי ולנסות להתחבר אליו ולצרכים שלו, במקום לפצוח בעוד דיאטת רעב מועדת לכשלון מראש, רק כדי להיות "קלה על העיניים" של שונאי השמנים באשר הם.
באותו הרגע העובדה שאני אוכלת בריא, מתעמלת פעמיים בשבוע וגם סובלת מתסמונת רפואית – עם אישורים והכל - שבגללה אני לא מצליחה לרזות, לא שינתה דבר.
הדבר היחיד ששינה הוא שאני הייתי החלשה, הרגישה, החשופה והכואבת, מולו – החטוב, המתנשא, השונא. החזק.
נהוג לחשוב על הטרדה מינית כעל הערה פוגענית בעלת גוון או כוונה מינית, אבל באותו רגע הרגשתי כאילו הוטרדתי מינית. למה? בגלל שהוא לא התייחס אלי כאל בן-אדם. הוא התייחס אלי כאל חפץ שאמור להיות מיני, שאמור לשדר מיניות, שאמור להתאים עצמו לקווים מאוד נוקשים שקובעים מה "נשי" ומה "לא נשי" ושחורג מהגבולות שהתוו לו. הפרעתי לו בעין. הוא לא יכול לסבול להביט באישה מלאה, לא מאופרת, שלא מהדסת בקושי על נעלי עקב דקיקות. העזתי להיות אני, העזתי ללבוש טי-שירט גדולה וסנדלים שטוחים, העזתי לא לנסות להרשים אותו, או גברים שכמותו, באמצעות מחשוף נדיב וליפסטיק אדום בוהק. באמת חצופה, אין מה לומר...
אז אני רוצה לומר משהו לאותו זר שהחליט שמותר לו לדבר על הבטן שלי בחופשיות וגם לכל מי שקורא את הטקסט שלי עכשיו: לא, זה לא לגיטימי לגשת לאשה זרה ברחוב ולומר לה את דעתכם הכנה עליה. זה לא חשוב אם אתם מדברים על הציצי, התחת או הבטן שלה, או אם אתם "רק רוצים לעזור" לה ולכן מתערבים בסוגיות אישיות בחייה כמו אם היא כן או לא מניקה את התינוק שלה ואיך היא מחנכת את הילדים שלה.
בדיוק באותה מידה זה גם לא לגיטימי לדבר על דברים אישיים שקשורים לגברים זרים ברחוב, אבל לצערי הרב קשה שלא לשים לב שברחוב הישראלי, בשנת 2011, נשים עדיין חשופות פי אלף להטרדות מסוג זה, שמגיעות מ"נשמות טובות" שממש רואות "רק את טובתן" לנגד עיניהן.
אז זר יקר, שלום לך. יש לי שם – ולא, בניגוד למה שאתה אולי חושב, הוא לא "הֶשְמָנְת". קוראים לי הללי. אני סטודנטית למדעי היהדות באוניברסיטת תל אביב, סגנית העורך של שבועון הנוער המצליח במדינה.
וכן, תתפלא, דווקא יש לי חבר מקסים ואפילו, רחמנא לצלן, חתיך, שאוהב אותי בדיוק כמו שאני. נכון, אני לא כוסית. מעולם לא הייתי ולעולם לא אהיה, אבל אתה יודע מה? זה פשוט לא עניינך. בפעם הבאה, במקום לרדת על בחורה שלא נראית לך, לך תתחיל עם אחת שכן נראית לך. בעצם, על מה אני מדברת? הרי ברור שאף אחת לא תרצה מישהו כמוך; אולי אתה רזה, אבל המוח שלך פשוט ריק. וזה, לצערך, דווקא לא משהו שאפשר לפתור באמצעות דיאטה.
עוד כתבות באתר לאשה
