הכלה שהתחרטה. "ביטלתי חתונה ברגע האחרון"
"לפעמים צריכים לעשות החלטות קשות בדקה התשעים, החתונה מבוטלת ואני שלמה עם ההחלטה" – זו ההודעה שנשלחה מהטלפון הנייד שלי לאורחים שהזמנתי לחתונה שתאריכה נקבע, שמלת הכלה נתפרה ונזרקה והאולם המעוצב התפנה לטובת זוג אחר. טור אישי מאוד
אנחנו נולדות לתוך החלום הקצפתי והלבן הזה עם השכבות והמלמלות פלוס הדובדבן העסיסי שבקצה, הלא הוא זר הפרחים האדומים (סוג של קונטרסט ללבן, יענו). ובנוסף, בל נפספס את כתר היהלומים שבקודקוד ורגע, רגע, איך אפשר בלי העובדה שעוד הרבה לפני שתפרנו את שמלת הכלה עליה חלמנו בלילות, אנחנו כבר מלטפות את הבטן של ההיריון העתידי וחולמות כבר על תאומים.
החיים לפי הספר
אז ככה, לא מדובר בספר התורה, אותה ממש ציוו עלינו, אלא בספר חזק לא פחות, ספר החיים. ויש בו סדר ברור וכתוב מראש: ראשית חייבים להיוולד ואם זה בנים - אז בעצב, חייבים ללכת למעון, לג'ימבורי, לשיעורי שחייה לתינוקות, לגן חובה, לבית הספר, להגיע למצוות, להתגייס לצבא, ללמוד, וחשוב ללמוד מקצוע, ואולי לדפוק איזה טיול לחו"ל, לעבוד, לעשות כסף, להשתדל שזו תהיה קריירה ובין לבין - למצוא את האחת או האחד ולחיות איתו או איתה באושר ובעושר עד עצם היום הזה שקוראים לו סוף החיים ובעיקר - ל ה-ת-ח- ת-ן פעם אחת ויחידה פלוס לעשות ילדים שיעשו ילדים שיעשו ילדים שיעשו ילדים. וזהו הספר, סטיות תקן אסורות בהחלט. צריך לעשות מה כתוב - אחרת? נכשלנו!
מה עם מה שנכון?
עוד טור של קרןחופשיה ומאושרת או נשואה וחנוקה?קרן בן יעקבנמאס לי מהשאלות החטטניות של מכרים שמודאגים שהיא כמעט בת 40 ועדיין רווקה. "אין מה לדאוג", היא מצהירה, "אני חופשיה, מאושרת ורק לא רוצה להתפשר". טור אישי מאוד מיומנה של רווקה שלא מתביישת לבקש שתרדו לה מהגב ותאמינו לה שהיא שמחה בחלקה
לפעמים בכל הלו"ז הצפוף הזה של החיים אנחנו מאבדים את יכולת האבחנה, את האינטואיציה, את החיבור הנכון לעצמנו. כמו נהיגה באמצעות GPS שלוקח אותנו אוטומטית למחוז חפצנו ואנחנו מאבדים את שיקול הדעת ואת חוש הכיוון האינטואיטיבי: פשוט לא מפעילים את המוח.
מדובר בבעיה גורפת אצל נשים וגברים כאחד: הגיל המתקתק, השעון הדופק, הסביבה המשפיעה ואיך אנחנו נתפסים בה ורבים מאיתנו נשאבים לתוך התבניות כמו טייס אוטומטי ומחוייבים לבצע את שנגזר עלינו בהתאם לדרישות ולבצע את המשימה כראוי.
האם נכון הדבר? האם כך באמת אנחנו צריכים לפעול? האם עלינו להתעלם מכך שאחוזי הגירושין צוחקים לנו בפנים? בשורה התחתונה, בואו נודה על האמת ונאמר - אנחנו לא תמיד באמת מחליטים להתחתן מהסיבות הנכונות.
הכלה שהייתה שם
אחרי חמש שנים ארוכות של אינטנסיביות טיפולית בהוריי המדהימים, ההפיכה האוטומטית של להיות ההורים של ההורים שלי והסוף הטראגי בו שכלתי אותם אחד אחרי השני, בהפרש של 5 חודשים זה מזה, אפשר לומר שבעצם איבדתי את השורשים, נעקרתי מהאדמה.
התחושה של לאבד את השורשים יכולה להוביל לשתי אפשרויות - או לאבד את עצמי או להשריש מחדש. הכירו לי את בן זוגי דאז, שהיה נראה אדם נחמד ונעים לבריות. זרמנו. הסיפור ארוך, מלא בפרטים עסיסיים לכאן ולכאן ולא אשקר לכם, ידעתי מהרגע הראשון שזה לא בשבילי, אבל האיצה בי התחושה של הגיע הזמן (אני חושבת שזה בעמוד 88 ב"ספר החיים") כי בסופו של דבר, כך אמרתי לעצמי, בכל אדם יש גם את היתרונות וגם את החסרונות, אז נהפוך את החסרונות ליתרונות ונתמודד.
כל חיי שמעתי ש'אין מושלם וצריך להתפשר ואף פעם לא מוצאים בדיוק את מה שמחפשים ותמיד יש מה להגיד על כל אחד וזה אף פעם לא נגמר' ובעצמי ידעתי שממילא זוגיות דורשת עבודה וכולם צריכים באיזשהו שלב טיפול זוגי. אז מה אם המשפחה שלו מצליחה להקפיץ לי את הפיוז ושמה לי את התוספתן בסיכון גבוה במיוחד, המנטאליות קיצונית ואנחנו ממש הפוכים? המחשבה המקננת היא שבטוח אחרי שנתחתן, הכל יסתדר. כי בסך הכל מדובר באדם טוב לב, אז לא נורא, נתמודד קצת.
טבעת יהלום קפצה לי לאצבע, שיחה עם ההורים (שלו, כי כאמור לי אין) ו...סגרנו את החתונה, את האולם, השמלה, DJ, צלם, רשימת המוזמנים וכמובן - התאריך, התאריך לו כולם ציפו, הערב הגדול והמיוחל בו אמורה להתקיים המסיבה של החיים.
חתונה? לא בשביליגמרתי עם חתונות. חוויותיה של מתגרשתשלי וייסחמש שעות ברבנות ושלוש דקות טקס מגוחך חתמו תקופה שנמשכה מחצית מחיי. כמו במנהרת הזמן, נוסעת לעידן חשוך בו ערכה של אשה שווה כקליפת השום ומעמדו של הגבר מקודש ללא סייג. אחרי חצי יום במסדרון ובאולם הדיונים, בין צחוק לדמע, בין איפוק לפיצוץ - התגרשנו"אלוהים ישמור, מה עשיתי?"
הכל היה סגור, רק אני לא הבנתי את התחושה המוזרה והלוחצת שחנקה אותי.מה קרה? הרי כל כך רציתי למצוא סוף סוף את מקומי ולהקים את התא המשפחתי שלי, לשכפל את ה-DNA ולעבוד לפי התבנית.להיחשב נורמלית ולהיות כמו כולם. ואז, דווקא כשהכל היה סגור ומוכן - חשבתי שאני מתפוצצת. אף אחד לא הבין אותי. אני זוכרת את עצמי אומרת דברים, תוך כדי מדידות של שמלת הכלה, שהשאירו לא מעט מקרוביי פעורי פה.
המחשבות המפחידות הגדילו לעשות והחלו להציף לי את הגוף, מהמוח עד למטה. המה יהיה? מה עשיתי? למה? האם זה נכון? למה אני לא מרגישה בעננים? הרי היה לי את כל מה שחולמת עליו כל זרע נקבה, עוברית, תינוקת, ילדה, נערה, אישה.
צעירה מדי כבר לא הייתי, והקשקשת מסביב של "יאלל'ה תתחתני, תעשי ילד ותתגרשי", הטריפה אותי. חשבתי לעצמי - לגדל ילד לאבא שאני לא סומכת עליו, עם משפחה שאני לא סובלת, העיקר לשנות את הסטטוס שלי מרווקה לנשואה?
וכן, כן, כן - מתחתנים עם משפחה ושאף אחד לא יגיד לכם אחרת. המחשבות המטופשות של 'אחרי החתונה הכל יסתדר, כי נעבוד על זה, כי כבר נהיה נשואים וקשה יותר לפרק נישואים מסתם זוגיות, כי אז כבר נהיה אנחנו בלי אף אחד על הראש' – הן השטויות הכי מצופות שוקולד שקיימות על האדמה.
בשלב זה לא ההיגיון הישר מנהל אותנו אלא הבושה, הפחד מ-"מה יגידו", "מה יחשבו עליי", "איך נכשלתי ככה", כל אלה הם בדיוק הדברים הדברים שגורמים לנו להימנע מלעצור ולבטל את אשר תכננו.
"במקום להיות אמיצה - גרמתי לו לשנוא אותי"
נכון, לא היה לי האומץ לבוא ולומר לבן זוגי דאז "עשינו טעות, בו נחזור בנו". הוא היה אדם טוב, הוא פשוט לא התאים לי אפילו לא בגיד אחד מהשס"ה ולא באיבר אחד מהרמ"ח. אז עשיתי את הגרוע מכל, גרמתי לו פשוט לשנוא אותי, לכעוס עליי ואז הוצאתי לאור את העובדה שזו בכלל לא אהבה, זו רק המשימה שעמדה לנגד עיניי והייתי צריכה לבצע. וביטלנו, ביטלנו הכל. קל? זה לא היה.
במשך חודשים הסתובבתי עם פרצוף באדמה, בלי הבעה, בלי יכולת להזיז את השפתיים למצב של חיוך קל, הייתי ממש אדם מת מהלך. ברחתי מהארץ לחודשיים כדי להתנתק, היה אפילו רגע שלא רציתי להמשיך לחיות ועם כל האהבה האדירה שסבבה אותי וחיבקה את ההחלטה שלי היה לי קשה מאוד. אז במיוחד הרגשתי את החוסר הגדול בהוריי שלא היו פה כדי להגן עליי.
מחיר הבושה
כל השאלה היא איזה מחיר שווה לשלם? המחיר של הבושה, הכאב של הזמן הקצוב עד ההתאוששות או את החיים ? התשובה בגוף השאלה. אני חייבת לומר, שהיום בראייה לאחור אני מודה לאלוהים על הרגע שהחלטתי ואפילו על הכאב כי אחר כך היה בטוח כואב יותר.
זה הרגע שלי לפנות אליכם ולומר לכם את משפט מיליון הדולר "כשיש ספק? אין ספק!" ונכון, לא כל מהלך כזה תמיד נקי, לא תמיד הכל דופק כמו שעון ותמיד יש על מה לעבוד, בכל זוגיות ובכל מערכת יחסים. עצוב לי לראות היום לא מעט זוגות ואנשים שהיו במצב שלי ובכל אופן עשו את המהלך ומוצאים את עצמם היום מסובכים מעל הראש כי הם רק חטאו לביצוע ופשוט התביישו לעשות את החיתוך הגורלי.
היום, מאושרת ושלמה עם עצמי אני יודעת רק דבר אחד: זה נכון שצריך להתפשר, תלוי על מה וכמה.
עוד באתר לאשה
- "היה לי רומן עם גבר נשוי", טור וידוי אמיץ
- למה אנשים מרשים לעצמם לקרוא שמן או שמנה לעוברי אורח?
- רוני רבינוביץ נסעה ללונדון לראיין את שרה ג'סיקה פרקר
- מצאנו את הבוטיקים הכי שווים בירושלים
- מה קורה בנחלת בנימין? המון אביזרים
- מה קורה בנחלת בנימין? המון אביזרים
