היי את, ההריונית עם המטפחת, בואי להפגנה

היי את, זאת שבהריון עם מטפחת שחושבת ארבע פעמים אם להמשיך שנה הבאה לתואר שני במקביל לעבודה, ושוב לא נמצא לך מקום במעונות של ויצ"ו ונעמת, איפה את במוצאי שבת? היי אתה, זה עם הכיפה שעושה חודשיים וחצי מילואים בשנה, אבל נאלץ לפרנס את המשפחה הקטנה שלו בעבודת קבלן משוללת כל הזכויות, זה שחולם יום אחד לקנות דירת שלשה חדרים אבל לא מעז להגיד את זה בקול, איפה תהיה במוצאי שבת?

עוד ביהדות:

• 10 דברים שקורים רק בבית ספר חרדי
• ראש עיריית בית שמש: המצב נפיץ, מתכון לצרות
• מי פה העצלן, הדתי או הדתל"ש?
  

כנראה ששוב תעשו הבדלה ותשירו בייאוש "הצליח לימודנו, הצליח עסקנו, הצליח חינוך ילדנו וצאצאינו", ואז תצפו בהפגנה הגדולה בטלוויזיה ותצקצקו על "ההם", הלבנים החילונים והבועתיים האלה, שרק רוצים לזרוק אתכם מהקראוון, שחיים בתוך האייפון ובתי הקפה, שלא ממש יודעים מה הם דורשים.

רגע לפני, יש אלטרנטיבה. תסתכלו על הפנים של המפגינים ויושבי האוהלים בחודש וחצי האחרונים, תסתכלו על ההישגים המיידיים של המאבק, תתקלפו רגע מהציניות הקרירה שעטפה אותנו בחום, ותשאלו בקול רם "מה עושים עם הצדק הזה על הבוקר?"

לא לעמוד מנגד

נדמה ששכחנו לרגע שדווקא היהדות היא מופת לסוציאליות וצדק חברתי. כאילו פרשות השבוע עברו לידינו, כאילו דברי השופטים ונפילת המלכים לא דיברו לרגע ללבנו, כאילו שכחנו שהיינו פעם עם של עבדים שהצליח ללכת דרך ארוכה מאוד במדבר בשביל להגיע לארץ המובטחת. כל הסיפורים היפים האלו לא טובים

רק לדרשה בבית הכנסת, הם חלק מהחיים שלנו וחלק מהזהות שלנו, ויש לנו הרבה מה ללמוד מהם גם היום.

איך זה קרה שזנחנו אותם בצד וקבענו שימין קפיטליסטי מופרז חייב ללכת יד ביד עם ימין פוליטי של ארץ ישראל השלמה? איך זה שהציבור שלנו, שיודע יפה מאד לתקוף את הממשלה על ההתנהלות שלה מול הטרור או על ההקפאה, לא מסוגל להעביר מילת ביקורת על התנהלות שערורייתית שנמשכת פה שנים רבות ושהיא בפירוש חילול שם ה'?

זה בסדר שעד עכשיו ישבנו על הגדר, שלא הרגשנו מספיק רצויים ולא רצינו להיות מספיק שייכים. זה גם בסדר לבקר חלק מהמהלכים במחאה, לשמור על ציניות בריאה ולא לענות אמן על כל אפצ'י של דפני ליף, אבל עכשיו זו בדיוק הנקודה שבה למפגן הכוח יש משמעות, ולא ייתכן שציבור כל-כך משמעותי יעמוד מנגד.

הכל פוליטי

אני לא אדם של הפגנות. הזיעה וההתלהמות לא עושים לי טוב לעור הפנים. אבל יש רגע שבו אדם צריך להיות כנה עם עצמו ולשאול למה בעצם אני עומד מנגד? לצערי הרב, התירוצים שלי ושל חבריי למגזר - אינם מספקים.

נכון, זוהי מחאה פוליטית, אבל למעשה הכל פוליטי בעולם הקטן שלנו, אז למה זה כה נורא? נכון, המחאה הזו התחילה מילדי שמנת של שדרות רוטשילד, אבל למה זה כל-כך מסעיר אותנו אם הם נגעו בנקודה שכואבת לכל אחד ואחת? נכון, אנחנו למודי מאבקים שבהם עמדנו וצעקנו לבד, כשאותו ציבור תל אביבי הפנה לנו גב. אבל אני שואלת שוב - אם המטרה צודקת, וקשה לי לחשוב על מטרה צודקת יותר מצדק חברתי, האם זה הזמן "להחזיר להם"? זה מגוחך לטעון שהמחאה צבועה בצבע מסוים, אבל לסרב לתרום את הצבע השונה של כל אחד מאיתנו. זו אפילו קצת חוצפה לזלזל בצעירים האלו, שהעזו לחלום ומנסים להגשים, בזמן

שכולנו נהנה מהפירות שיושגו בעמל רב.

כנראה לא יהיו מיליון איש בהפגנה במוצאי שבת, אבל היא יכולה להיות הצלחה אדירה גם עם הרבה פחות. השאלה היא מי יעמוד שם וידרוש שינוי? האם נזכה הפעם לראות נוכחות משמעותית של כיפות ומטפחות בקהל שלא יהססו לדרוש צדק חברתי, שיעשו קידוש ה' אמיתי בדרישה למדינה יהודית יותר - ולא רק במערך הכשרות או השבת, אלא בראש ובראשונה בערכיה החברתיים של המדינה?

זה בסדר להיות ספקנים או ציניים, אבל עתה זוהי שעת מבחן. עבור הרבה מאד ישראלים זוהי שבת הגדול. אתם מוזמנים להיות חלק מדרישה חברתית צודקת שיכולה לעצב לנו עתיד אחר, נכון יותר ויהודי יותר. זה הזמן לעשות קידוש שם שמיים.