לביבי שלוש דירות - וזה כן העסק שלי

"לביבי שלי שלוש דירות", וזה כן העסק שלי

בעקבות הטור משבוע שעבר, קיבלתי את התגובה הבאה: "הצטערתי לקרוא את דברייך בעניין מצבה של המדינה... העובדה שנתניהו עשיר אינה אמורה לפסול אותו. נתניהו הרוויח את כספו ביושר, ואין כל עוול בלהיות עשיר... העובדה שיש לו שלוש, או חמש, או עשר דירות אינה אמורה לפסול אותו לשום דבר ועניין. וכן לגבי ברק (ולגבי לבני, שגם מצבה הכלכלי איתן, וביושר)".

עוד על פרשת השבוע:

• פרשה ברגע: למה מאורסים פטורים ממלחמה?
  
• שיר לשבת: יה ריבון
  

הדברים מעוררים מחשבה, שכן ככל הידוע לנו ביבי השיג את דירותיו, את הסיגרים ואת טיסות היוקרה סביב העולם ביושר. אז מה לי כי אלין?

פרשת השבוע עונה במקומי

זה שוב קורה. אני שוב מחמיצה את זכות התגובה לטובת פרשת השבוע, שהקדימה אותי. ומה הפלא? אם הפרשה הקודמת, פרשת "ראה", עסקה בתנאי הכניסה לארץ ובסיכוי לזכות בשגשוג כלכלי, פרשת השבוע שלנו מזהירה מפני החוליים של ההתבססות הכלכלית והמדינית ובראשם – שחיתותם של המנהיגים (דברים יז, יד-כ):

"כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ; וְאָמַרְתָּ, אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ, כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי... רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים, וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס; וה' אָמַר לָכֶם, לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד. וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ; וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד. וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת... לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם. לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול, לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ, הוּא וּבָנָיו, בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל".

"אפילו אשה אחת המסיתה את לבו הרי זה לא ישאנה...."

הנה, גם המחוקק המקראי חושב שהדירות של ביבי הן העסק שלנו. למוטרדוּת מעושרו של המנהיג יש, לדבריו, ארבע סיבות:

א. הפחד מפני ירידה חוזרת למצרים. אני לא לגמרי מבינה את האיסור להרבות לו סוסים, האם מדובר בסוסים פרטיים או ב"כלי מלחמה"? ולמה הסוסים קושרים אותנו דווקא למצרים? בכל מקרה, נראה כי מדובר בחשש שריבוי הסוסים של המלך יגרום לתלות בעם אחר (האם זו וריאציה של קשרי הון-שלטון?)

ב. "ולא יסור לבבו". על פי חוק המלך, ריבוי נשים אמור להדליק נורת אזהרה ביחס לתחומי העניין של המנהיג שלנו. אם חשבנו שחוקי מדינת ישראל מגינים עלינו לפחות מהחשש הזה, קראו את דבריו של ר' שמעון (משנה סנהדרין ב, ד) הקובע: "אפילו (אשה) אחת ומסיתה את ליבו הרי זה לא ישאנה". אם זה לא היה מופרך, הייתי טוענת שמישהו תיאם בין פרשת השבוע למועד פרסום "פרשת טרא".

ג. למען ילמד ליראה את ה' אלהיו.

ד. לבלתי רום לבבו מאחיו.

כן, "לבלתי רום מאחיו" הוא ההסבר דתי לכעס שלי. הוא ההסבר הדתי לכך שראש הממשלה צריך לגור מקסימום בדירה בבניין ברחוב צמח בבית הכרם, ולא בשלוש דירות יוקרה.

להלבין כנף של העורב

המודל ההיסטורי למלך עתיר זכויות ונכסים, ועל כן מעורר יחס אמביוולנטי מצד החכמים, הוא שלמה. המדרש הבא מציג באירוניה תלמודית אופיינית את חומרת מעשיו (ויקרא רבה יט):

"אם מתכנסים כל באי עולם להלבין כנף אחד מהעורב אינם יכולים, כך אם מתכנסים כל אומות העולם לעקור דבר אחד מהתורה אינם יכולים. ממי אתה למד? משלמה המלך. על-ידי שביקש לעקור דבר אחד מהתורה, עלה וקיטרגו. ומי קטרגו?... ספר משנה תורה (דברים) עלה ונשתטח לפני הקדוש ברוך הוא, אמר לפניו: ריבונו של עולם עקרני שלמה ועשאני פלסתר (זיוף, רמאות)... והרי שלמה מבקש לעקור יוד אחד ממני. כתוב: 'לא ירבה לו נשים', והרבה לו נשים. אמר לו הקדוש ברוך הוא: צא לך. הרי שלמה בטל ומאה כיוצא בו, ויוד ממך אינו בטל לעולם".

בדיוק כפי שלא נוכל להלבין את כנף העורב, כך לא יכולות אומות העולם לשנות ולו דבר אחד מהתורה. דבר זה נלמד בקל וחומר מנסיונו של שלמה לפגוע בתורה. במקרה של שלמה הלכה התורה הפצועה, בכתה וקבלה כנגד המלך שלמה, לפני בורא עולם.

קוצו של יוד

באירוניה דקיקה מעירים החכמים על כך ששלמה המלך בסך הכל שינה "יוד" קטנה מהתורה. שלמה "רק" הפך את "ירבה" ל"הרבה", נו, טעות סופרים קטנה... הטעות הקטנה של שלמה גרמה להקטנתו הפומבית: "הרי שלמה בַּטל ומאה כיוצא בו..."

שהרי מדוע נזקק שלמה המלך לכל הזהב, הנשים והסוסים? שלמה רצה ש"ירום לבבו מאחיו", הוא רצה לשכוח שהוא "מאחיו", שהוא כמוני, וכמוך - מעפר בא ואל עפר ישוב. התורה ואלוהים מבקשים ללמד את שלמה שכסף לא קונה אהבה, ובוודאי שהוא לא קונה חיי נצח.

בעצם, מה בכלל כסף יכול לקנות? כלומר, אני יודעת מה יכול לקנות מעט כסף – הוא יכול לקנות אוכל, דירה ובריאות. אבל מה קונה הרבה מאוד כסף?

"לא ירבה לו" הגרסה השוויונית

בכל התורה יש מקום אחד נוסף בו נמצא האיסור "לא ירבה", והוא מציע תמונת מראה לחוק המלך (שמות ל, טו): "הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה', לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם".

במפקד בני ישראל נדרש כל אחד מהנספרים לתת כופר לנפשו. באירוע שכזה קיים פיתוי גדול לתת יותר ולתפוס מקום טוב ברשימה. גם הרשויות עשויות לתמוך בפילנתרופיה הראוותנית הזו שתשלשל לקופה הציבורית עוד כסף. אבל אלוהים לא מרשה, "לבלתי ירום לבבו מאחיו". תראו איך "לא ירבה" של מחצית השקל מאיר על "לא ירבה" של פרשת המלך.

ובבית המדרש של הטוקבקים

בנצי (65), טוראי, ומים שקטים (63) תמיד טוב כשאתם חוזרים, תמיד טוב לקרוא את דבריכם.

השבוע אני מצרפת שיר של משוררת אנינת מילים, שכבר פרסמה ארבעה ספרי שירה. לשיריה קצב איטי והם נושאים על כתפיהם כאב גדול. עסקנו בטור בחשש ש"ירום לבו" של המלך. שיריה של גאולה מציעים את ההיפך הגמור. הם נוגעים בחומרים היסודיים של החיים. הם מתמודדים עם תחושת הזרות הפנימית וכאב ההכרה בכך שאדם יסודו מעפר וסופו עפר.

תהום ומרום / גאולה הודס-פלחן / 14.6.11

אתה

מתגנב חרש

כאוושת

קרן שמש

ששולח

דג המעמקים,

אשר במעיו

אני אומרת שירה

לחלומי,

אני מתדפקת

על

פני :

"היפתחו!"

קשה

כיהלום

מפנה

בי חלל;

זוהי היענותך.