מי יילחם עבור האנשים השקופים?
הפרשה מורה לנו לרדוף אחר הצדק - בכל מקום, לא רק בקריית הממשלה או במאהל הסמוך לביתנו, ולהקים מאהלים גם לאנשים השקופים, שאינם יכולים להראות נוכחות
בתשובה לשאלתי הדאוגה, כיצד עברה קרובת משפחתי הפעוטה את היום הראשון בגן - סיפרה לי אימה, כבדרך אגב, כי ממש מול הגן קיים גן מיוחד, המשלב את תלמידיו בגן "הרגיל" שבו היא לומדת, בארוחות משותפות ועוד אי אלו רגעים ספורים במהלך היום, המשותפים ל"מיוחדים" ול"רגילים".
עוד על פרשת השבוע:
"למה?" זעקתי. "מדובר בילדים בני שלוש. ממה החשש - שהם לא יבינו את שיעור האלגברה? שהם יתקשו באנגלית? מדוע הם לא יכולים ללמוד יחדיו?"
לרדוף בטוב
הביטוי "צדק" שהפך כה שגור לאחרונה בשיח הציבורי, הוא גם אחת המילים המכוננות של פרשת השבוע
אפשר אחרת
חינוך מיוחד במינו
הרב רפי פוירשטין
"אני לגמרי בעד מהפיכת הקוטג', אבל אני עוד יותר בעד המהפכה של הילדים המיוחדים, אלה שנוח לנו לראות מחוץ לכיתה של ילדינו". הניצחון של אלחנן פוירשטין הלוקה בתסמונת דאון, על המרגלים המודרנים: למרות הכל, הוא סיים את הבגרויות
שלנו, "שופטים". הפסוק "צדק צדק תרדוף" מופיע בו כציווי. הביטוי "תרדוף" צד את עינו של האדמו"ר מגור (הראשון), ובספרו הנודע "שפת אמת" הוא מתאר את תהליך "הרדיפה": "כי יש לאדם לדעת שיש שערים למעלה משערים, עד שזוכה לתשובה באמת..."
הקמת מערכת משפט הגונה איננה חיוב פורמאלי בלבד. רדיפת הצדק צריכה להוביל לתיקון אישי, והתיקון הזה הוא למעשה אינסופי. בכול פעם שאנחנו נכנסים לשער אחד, מבצבץ באופק השער הבא, שהרי אין גבול לתיקון האישי שעל האדם לבצע.
הימים ימי אלול, והאווירה המדהימה שמשרה הקריאה לצדק חברתי דווקא בימים אלה, אסור לה שתישאר רק מ"האחר", מהמדינה, כמו לומר "שהם ירדפו את הצדק, וסוף-סוף ינהיגו אותו ביחס אלינו". אסור שהקריאה הבולטת תהיה "כמה דירות יש לביבי" (ואני מתייחס לכותרת דבריה המאלפים של רוחמה וייס, שותפתי לטור פרשת השבוע בערוץ). זה מסיט את המבט לכיוונים צפויים, ומוריד ממני את חובת התיקון האישי. וזה מסיט את עיננו מלראות את הבושה הלא מודעת של אותם ילדים "מיוחדים", שצועדים בסך אל הזכות הגדולה שנכונה להם לפגוש את "אצילי העם" - הילדים "הרגילים".
מי יקים להם אוהל
את האוהל הזה איש עוד לא בנה. את זעקת המופרדים מלידתם בגלל כרומוזום אחד מיותר, או קושי בלתי מוסבר - כמעט איש לא זעק. הם שקופים. נוכחים נפקדים. כמותם הקשישים, ניצולי השואה, המובטלים שנה אחר שנה כיוון ששום ועד עובדים איננו מגן עליהם, וכל עליית שכר מינימום (מוצדקת לכשעצמה) מרחיקה אותם מהסיכוי להיחלץ ממעגל העוני והמצוקה.
השבוע נכנסתי לקונדיטוריה וביקשתי לקנות דבר-מה. והנה נער כבן שבע-עשרה העובד בחנות, אומר בלחישה לחברו: "שמעת? חברנו פלוני מת אתמול". "מה?" מסווה בקושי חברו הצעיר את חרדתו. "כן", משיב הראשון. "הייתי בהלוויה שלו, מצאו אותו מת ממנת יתר". בטעות לגמרי יירטתי את השיחה הדמומה הזו, ואני שואל את המספר "תגיד, יש הרבה כאלה?" כאילו לא ידעתי. "אוף, הרבה. הרבה", השיב תוך שהוא מניף לעברי את ידו בתנועת ביטול.
האם רדיפת הצדק שלנו מזהה את "השקופים"? האם נפתח את ביתנו, את מוסדות ילדינו, את בתי הכנסת שלנו, את שולחנותינו החגיגיים, את כיסנו הפרטי לטובתם? הם כל כך שקופים, עד שאיננו קולטים עד כמה הם לידינו. בדקו היטב את שרווליכם. אולי התחככתם עם אחד מהם לפני שתי דקות, מן הסתם לא שמתם לב.
פורסם לראשונה 02/09/2011 14:19
לפנייה לכתב/ת 
צדק צדק תרדוף
צילום: בן קלמר
מומלצים
