מהפה שלי לאלוהים: דו"ח החופש הגדול
"בתפילה, הפה מילמל בקשות סליחה, אבל הראש לא הפסיק לתהות - האם הנהגתי על ילדיי, את מה שביקשתי מהשם? האם דנתי אותם לכף זכות כמו שאני מתחננת שהשם ידון אותי?"
על דלת הממ"ד תלויה רשימת הפעילויות שתכננתי לעשות בקיץ עם הילדים. היא עדיין מודבקת שם, כאות קלון לפנטזיות הלא-ממומשות לקיץ שחלף. בכל פעם שאני עוברת ליד הדלת, הרשימה מחייכת אלי בלעג, מזכירה לי את מה שלא הספקנו לעשות.
עוד בערוץ יהדות. קראו:
גם אחרי ששאלתי את הילדים איך היה הקיץ, והם ענו שהיה נהדר, נשארתי בהרגשת פספוס.
הסיבה לכך טמונה בכך שהיו לי שתי רשימות. הראשונה, כאמור, כללה הנבטת קטניות וסדנאות אנימציה ביתיות. אבל השנייה סודית, ושאפתנית לא פחות (ומפוספסת אף יותר). זו רשימת עבודת המידות שלי. השינויים הפנימיים שדרשתי מעצמי. לא ממש כתבתי אותה על דף, אבל בלבי ובמחשבותיי היא היתה חקוקה.
כשהרהרתי על הקיץ, ראיתי את עצמי עובדת על מידותיי, מתקרבת אל דרכו של השם, באמצעות האימהוּת, דרך האינטראקציה עם הילדים. תכננתי להיות ערה לכך שהניסיונות עם הילדים הם בעצם מתנות והזדמנויות מהשם לעבוד על שחסר בי, ובכך להפוך לאימא יותר טובה ולבת יותר טובה לאבא יתברך.
תכננתי להיות יותר. יותר סבלנית, יותר קשובה. יותר חברמנית, פחות עייפה. רציתי להיות אינסופית בשביל הילדים. רציתי לענות בנועם לכל שאלה, לגשר בין פערי הגילים, להשכין שלום בין האחים. אך בסופו של דבר, כמו הרשימה הראשונה - גם הרשימה השנייה נשארה לא מוגשמת.
יום חופש בכותל
ראש חודש אלול יצא השנה בסנכרון גאוני עם היום האחרון של החופש. אני מציינת את זה מכיוון שבשני המועדים כלולים סוף והתחלות, נפילות והזדמנויות, תפילות, גאולה וחשבון נפש.
אז בעלי החליט שהוא לוקח יום חופש, ונסענו לירושלים. ולא, אני לא יכולה לסמן "וי" ליד גן החיות התנכי שנמצא ברשימת הלעז שלי. החלטנו לנסוע לכותל.
נכנסתי לעזרת הנשים, שתמיד צפופה מידי לטעמי, הוצאתי את ספר התפילות שהבאתי, ופתחתי ב"תחינת אמהות לחודש אלול'. כשהגעתי למשפט "אל מלא רחמים, רחם עלי וקבל בקשתי... אודה לפניך ואבוש מחטאי הרבים" לא הצלחתי להפסיק את הדמעות, ששטפו את כולי. חשבתי על יתמות הרשימה הסודית שלי.
התפללתי והצטערתי על כל חוסר פרץ סבלנות, על כל כעס מיותר, על כל פעם שאמרתי "לא" כשהייתי צריכה להגיד "כן", וההפך. על כל פעם שרציתי לנמנם במקום לשחק, על הפעמים שאמרתי מילה לא טובה, במקום לגייס מתוכי רחמנות אלוקית. הפספוס האישי, לגדילה פנימית, צרב יותר מכל מקום שלא הספקנו להגיע אליו, מכל סדנה מתוכננת שהתעצלתי לעשות. וזה לא שינה לי אם על כף המאזניים, ב-90 אחוז מהמזמן הייתי מדהימה. עשרת האחוזים הנותרים הציפו את מחשבותיי, והכו בי בכאב עצום.
לא לשכוח לסלוח לעצמי
בתפילה, הפה מלמל בקשות סליחה וציפייה לרחמים - אבל הראש לא הפסיק לתהות האם פעלתי לפי הרשימה שאותה כתבתי? האם הצלחתי ליישם זאת בעצמי? האם הנהגתי, על ילדי, את מה שביקשתי עכשיו מהשם? האם דנתי אותם לכף זכות כמו שאני מתחננת שהשם ידון אותי? האם יש בי אפילו טיפה ממידת הרחמים שאני בטוחה שיש בו?כשקראתי "אתחנן לפניך כבן המחטא לפני אביו, שתעננו ותרחמנו, כרחם אב על בנים, כן תרחם עלינו..." בכיתי, ושוב יורדות לי דמעות. גם עכשיו.
האהבה שלי לילדים היא כמו פצצת אטום בלבי, מכה בי בעוצמתה החזקה. אני רוצה להיות מדהימה בשבילם. להכיל גם את הג'אנק שהם זורקים עלי בשלוות נפש, ולסלוח על המילים והמעשים הלא-יפים שלהם מראש. אני רוצה להיות מסוגלת ליהנות מהטוב שלהם ולקבל את הרע מאותו המקום, שכולו אהבה.
אני שואפת ומתפללת להיות כלפיהם, כמו שאני רוצה שהשם יתברך יאהב אותי. על אף כל הטעויות, על כל החטאים שלי.
כל לילה, כשהילדים נרדמים, אני נכנסת למיטה שלהם, מנשקת את כל הנשיקות שהם לא הרשו לי לנשק במהלך היום, מסתכלת
עליהם. מתמלאת אהבה, סולחת על כל הריבים וההתחצפויות. מברכת על כל המעשים הטובים ומודה מודה מודה להשם על המתנות שהוא הרעיף עלי.
אני מקווה שגם כשאני ישנה, השם מסתכל עלי מלמעלה, מנשק אותי, סולח, שמח שברא אותי, ומתמלא באהבה לעוד יום יחד.
עכשיו רק נשאר לי לסלוח לעצמי. בשביל זה יש את חודש אלול.
לפנייה לכתב/ת 
