זה רק אני והשופר שלי

יום כיפור, שעת דמדומים. תפילת נעילה לקראת סיומה, וה"בעל תוקע" נעמד לצד החזן, מוציא את השופר ומתכונן. ברגע המיועד, כשבית הכנסת מלא מפה לפה, הוא תוקע בשופר - והקול מרטיט את האוויר והאווירה. 

עוד ביהדות  - קראו:

• שירת נשים? הצבא הכריז מלחמה על הדת

• 79% מהדתיים: להפריד בנים מבנות בבי"ס יסודי

• בואו ניפרד: דתיים ומתנחלי "תג מחיר"/ עינת ברזילי
  

כמעט לכל אחד יש זיכרון צרוב של תקיעת שופר, וזו הסיבה שמארגני תערוכת "שופרא דשופרא" במוזיאון ארצות המקרא שבירושלים בחרו לפנות לאנשי ציבור שונים שיספרו חוויה מכוננת שאירעה להם, הקשורה בשופר. חלק מהסיפורים מובאים להלן.

בתערוכה מוצגים שלל שופרות מרהיבים וייחודיים מרחבי העולם, ששימשו בתקופות ובמאורעות שונים בחיי העם היהודי. בין היתר תמצאו שם שופרות מתקופת השואה, מימי המנדט הבריטי וגם את השופר שבו תקע הרב הצבאי הראשי שלמה גורן עם שיחרור הר הבית והעיר העתיקה ביוני 1967. לרגל תקופת החגים המתקרבת, ynet מזמין אתכם לקבל הצצה לתערוכה וגם להתרגש מהסיפורים.

אברי גלעד 

סבי, עליו השלום, יוסף מאיר וינוגרד ז"ל, היה אפוף בשחר ילדותי בהילת קודש, שהוענקה לו מהופעותיו הבלתי-נשכחות כתוקע בשופר בבית הכנסת. כילד, הייתה זו גאווה עצומה שדווקא סבא שלי, שלא היה איש שהצטיין במיוחד ביחסים חמים עם הבריות, דווקא הוא היה ה"סלב" של ראש השנה.

לימים חלה סבי, ומצבו החל מידרדר. בראש השנה האחרון שלו, הוא לבש את חליפתו, שהייתה בשנה ההיא פתאום גדולה עליו בשתי מידות, נטל את השופר, וביחד הלכנו לבית הכנסת. כשהגיעה השעה, הצמיד סבא את השופר לשפתיו ותקע. תקע ותקע, וקול לא נשמע, אלא מין חרחור, שיותר משפתח שערי שמיים, פתח בקרבי מבוכה עצומה. סבא לא התייאש, אסף כוחותיו וניסה שוב. אך שוב נענה לו השופר הישן והטוב, שעבר בירושה במשפחה, בקול חריקה צורם. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי עם בגדי החג שלי.

סבא נשם בכבדות פעם נוספת, הצמיד השופר לזווית פיו, ניפח עורקי צווארו למימדים מבהילים, ואז, כאילו ממכל רזרבי בשופר, יצאה התקיעה, כמעט רגילה לגמרי. סבא סיים את התקיעה ללא כוחות. גם אני. אל ראש השנה הבאה, כבר לא זכה להגיע.

יואל שליט

כבר יותר מחמש שנים אני מייחל מדי יום לשחרורו של אחי הקטן משבי החמאס. חמש שנים של תקווה שהסיוט של גלעד ושל כל משפחתי ייגמר, ונחזור להיות כמו פעם.

למרות שעשינו כל-כך הרבה פעילויות ומהלכים שונים למען שחרורו, עד היום לא הצליח מאבקנו לשאת פרי, וגלעד עודנו כלוא ומבודד. עם זאת, ידינו לא רפות ואנחנו ממשיכים לפעול, יחד עם חברים ותומכים רבים בעם ישראל, במטרה להחזיר את גלעד לארץ ישראל.

כשאני חושב על המפגש עם גלעד, אני מדמיין את המשפחה שלנו, רק אנחנו, סופסוף ביחד. אבל אני יודע שגלעד יקר וחשוב לכל עם ישראל ושחזרתו הביתה משמעותית לעוד אנשים רבים ולכן אני מדמיין כמה שמח יהיה פה כשהוא יחזור. אולי יגיעו אנשים למצפה הילה וירצו לחבק אותו ולהגיד לו "כמה טוב שבאת הביתה" אולי אנשים ישלחו לו מתנות כדי לשמח אותו ולהקל על שובו, או שיתארגנו אנשים לתפילה למענו, ויתקעו בשופר לאות שמחה, וישירו שירי חופש ודרור.

עבור העם היהודי, קול השופר הוא סמל החירות והגאולה, האהבה והאחווה, ואני רואה לנגד עיני את תקיעות השופר המהדהדות מכריזות כי גלעד חזר אלינו ויצא לחופשי. 

כל התמונות היפות הללו רצות לי בראש כשאני חושב על העתיד ועל מה שיכול לקרות כשגלעד יחזור, אבל בינתיים גלעד עוד שם, משפחתי עוד לא שלמה וישנו פחד ממשי שהתמונות האלו יישארו רק בראש.

כבר יותר מחמש שנים אני מייחל מדי יום לשחרורו של אחי הקטן משבי החמאס.

הרב ישראל מאיר לאו

בגיל 8 טרם ידעתי שופר מהו. עלינו ארצה בתחילת חודש אב תש"ה - קבוצת ילדים ונערים יתומי שואה, זמן קצר לאחר תום מלחמת העולם השנייה. בגיל 8 לא ידעתי קרוא וכתוב ואף לא מילה בעברית. וממילא לא ידעתי על ראש השנה ועל השופר.

לאחר שהות קצרה בעתלית בידי הבריטים, ובמוסד לילדים בכפר סבא, הגעתי לבית דודי הרב מרדכי פוגלמן זצ"ל, רבה של קריית-מוצקין. שם גודלתי עד גיל בר מצווה.

בלב הקריה ניצב בית הכנסת המרכזי, גדול ממדים בעל כיפה גבוהה, שהיה מלא בשבתות אך דליל בימות החול. לעולם לא אשכח את אותו הבוקר שהתלוויתי אל דודי הרב, והייתה זאת תפילת ראש חודש אלול עם הלל, קריאת התורה ותפילת מוסף. ואני רק בהיתי בסידור התפילה כי לא ידעתי עדיין לקרוא בו. פתאום קפצתי אחוז בהלה לשמע קול אדיר של צפירה בלתי מוכרת לי שהדהדה ברחבי בית הכנסת הגדול, ובת קול שלה מהדהדת באוזניי עד היום. שאלתי בפולנית את דודי מה פשר הצפירה המרטיטה הזאת? אז קיבלתי שיעור במשמעות של השופר בהלכה ובמסורת היהודית.

כבר בראש חודש אלול תוקעים בו מדי בוקר כדי לעורר את לב העם לתשובה. אך השופר לא רק מרעיד את הלב ומזכיר את עקידת יצחק ומעמד הר סיני, אותיותיו שוות למילה "שיפור", כאומר, אם תרצו, שפרו מעשיכם! 

ניר ברקת

לפני כמה שנים השתתפתי בחגיגת בר-מצווה משפחתית שנערכה בעיר העתיקה. לא הייתה זו בר מצווה רגילה, שכן החגיגה נוצלה לטובת קיום שעת תפילה לנער היקר, שלרוע המזל התמודד עם מחלה קשה.

במהלך התפילה צעדנו יחדיו, הנער, משפחתו וכל באי האירוע, משער האשפות עד לרחבת הכותל בתהלוכה מרגשת, שלוותה בתקיעת שופרות ובשירה אדירה. כל אלו יחד יצרו צליל הרמוני, מרגש ועוצמתי, וכפי שהוא נגע בלבי, כך אני משוכנע שנגע בלבבותיהם של כל הנוכחים באירוע.

תרועת השופרות שהרעידה את לבבות החוגגים ונשמעה עד למרומים, לוותה בתפילה חרישית ואישית של כל אחד מהנוכחים לשלומו ובריאותו של הנער. קיווינו כי עוצמת קול השופר תסייע בפתיחת שערי השמיים ותפעל למען משאלת הלב

שייחלה שנרקוד ונשמח בשירה ובזמרה גם בחתונתו בעוד מספר שנים. התחושות העוצמתיות לא במהרה יישכחו מלבי.

ברגעי האושר והשמחה של האירוע נדמה היה לרגע כי הרע כבר מאחורינו' וכי כל עתידו של הילד עוד לפניו, אך לדאבוני תפילתנו לא הצליחה לבטל את רוע הגזרה. הנער היקר, שלו חגגנו בר-מצווה, נפטר למרבה הצער כשנה לאחר מכן, לאחר שהתמודד עם מחלתו בגבורה המאפיינת אנשים בוגרים בהרבה. 

עד היום, כשאני שומע את צלילי השופר, דמותו ואצילותו עולים בזכרוני ומחזירים אותי אל אותו אירוע מרגש וחוויתי. 

• לעוד אטרקציות ואירועים בירושלים