סוף הדרך: הקפתי את העולם באופניים - וחזרתי
לפני ארבע שנים יצא רועי סדן (ג'ינג'י) למסע סובב עולם על אופניים. אחרי שביקר ב-42 מדינות ועבר 66 אלף ק"מ, הוא שב אתמול הביתה, וכותב על נקודות השיא במסע
אחרי 1,458 ימים, 42 ארצות, 6 יבשות, 66 אלף ק"מ וחלום אחד גדול על אופניים, הגעתי היום לסיומו של המסע הגדול ביותר שנעשה אי פעם על ידי ישראלי.
במסע ארוך ומייגע בן 4 שנים, בתמיכת חברת "מי עדן", הקפתי את העולם ברכיבה על אופניים. התחלתי את המסע באלסקה, על זוג אופניים שלהם קראתי "אמונה" וכעת, אחרי חוויות, נופים ומפגשים רבים, אני מסיים את המסע בישראל. בכותל המערבי.
המסע היה אחד המסעות הקשים, המרתקים והמיוחדים ביותר שנערכו אי פעם על ידי בן אנוש. לאורך כול המסע נשאתי בגאווה את דגל ישראל על אופני ושימשתי כשגריר של רצון טוב עבור ישראל וכמפיץ מסר של אחווה ושלום ברחבי כל העולם. מבין כל מאות האתרים והמקומות בהן הייתי. הנה מבחר קטן:
המדינה הכי יפה שהייתי בה: הייתי וחוויתי נופים מדהימים, כל ארץ והנוף הייחודי בה אולם מעל לכל ספק, הארץ המרשימה ביותר, זו שבמסע בה אתה חווה את היופי הרב ביותר והכי רב גוני- היא ארגנטינה. ערבות אינסופיות, לצד הרים תמירים. נוף אורבני ייחודי (לצד אוכל טעים ונשים יפות) לצד הקרחונים הענקיים בדרום המדינה. גם ניו זילנד מרשימה במיוחד.
המקום הכי קר: כשאתה פותח באלסקה - אתה כבר לא מופתע מהקור. אולם את הקור החודר ביותר, חוויתי דווקא ב-מקום אחר: אזור מדבר גובי הסיני. מעבר למינוס 20 מעלות ששררו במקום, הופיעו רוחות חזקות והלילה המדברי היה מקפיא במיוחד. חמש שכבות של בגדים שמתי עלי במסעי שם. המדהים ביותר הוא שעדיין, הזיעה שלי שהצטברה מתחת לכל השכבות, פשוט קפאה.
ההרים הכי מרשימים (והכי קשים לטיפוס): "ההרים גבוהים יותר בדרך חזרה", כתב המשורר. אני יכול להגיד שהם גבוהים גם בדרך הלוך. רכבתי על שני רכסי הרים גבוהים וקשים במיוחד אולם מתגמלים בנוף עוצר הנשימה שנשקף מהם: הר הפיצרוי בארגנטינה ורכס הרי פמיר בטג'יקיסטן.
המקום הייחודי ביותר: פגשתי עשרות מקומות ואוכלוסיות שונות ומגוונות, אולם לי כישראלי התחושה המוזרה הייתה דווקא בסין. אולי זה קשור לשפה אולי לאנשים (מהנחמדים מהגלובוס) אולי זה הרכיבה המתישה לאורך החומה הסינית ולאורך הארץ הארוכה הזו - אך ללא ספק, שם הרגשתי את ההבדל הרב ביותר.
המקום המפחיד ביותר: חד משמעית - אין מקומות מפחידים. אם אתה מאמין בעצמך - אין פחד. גם אין הצדקה. כל האנשים שפגשתי היו נחמדים במיוחד. אפילו במדינות מוסלמיות התקבלתי אני, שגריר של רצון טוב של ישראל, בסבר פנים יפות ובחיוך. יחד עם זאת היו רגעים מפחידים לאורך המסע. כך כאשר שדדו אותי במקסיקו והשאירו אותי בלי כל ציוד המסע, כך בבוליביה, שם חוויתי תאונת "פגע וברח" של נהג מקומי שהשתולל וגרמה לי לחבלות בראש וכך גם כשחליתי במלריה במוזמביק – עד שהתאוששתי והצלחתי לרכוב שוב - עברו כשבועיים.
המקום שאתם חייבים להכיר: לסוטו. מדינה בתוך דרום אפריקה. המדינה היפייפיה, שוכנת על שרשרת הרים גבוהים ומושלגים ומזג האוויר שם קר במיוחד. היא מאוכלסת בשבטים, המונהגים על ידי צ'יפים. הכנסת האורחים שם היא מהלבביות שנתקלתי בהם ושם גם למדתי "שאנשים שאין להם כמעט כלום, יתנו לך את הכל". הבעיה היחידה עם לסוטו: האוכל. שניים מהמאכלים האהובים במקום הם עכברים וחתולים.
המקום שהייתי חוזר אלי: ללא ספק - ספרד. לאו דווקא הקלאסית. שילוב של גאוגרפיה, נופים משגעים וחיבור לאוכל, היסטוריה ותרבות מרשימים, לצד אנשים חמים במיוחד.
הכי טוב להיות: בבית. בישראל.
לפנייה לכתב/ת 
