למה חייבים לחסל את חוק הנהיגה הספורטיבית

לפני שש שנים, בפרץ אופטימיות על רקע אישור חוק הנהיגה הספורטיבית, גבר בן 64 רכש פז'ו 106 ראלי. הוא תכנן להגשים חלום ישן ולהשתתף איתה בתחרויות הנהיגה העממיות והנגישות ביותר:ג'ימקאנה, מרוצים שעניינם שליטה במסלול טכני הדוק. במדינה שממנה עלה לארץ ושבה נרקמו החלומות שלו, אף אחד לא חשב שזה אסור. אז זה היה מותר.

האיש הזה הוא אבא שלי, והיום הוא כבר בן 70. אם אנשים חושבים שתשוקת החיים דועכת בגיל הזה, זה כי הם לא ראו אותו דופק צלחות על הכורכר עם רכב הגולף החשמלי שלו. אבל הפז'ו 106 עומדת מאובקת בפינת הסככה במושב, והוא עדיין מחכה בעיניים נוצצות שהחוק יאפשר לו להדביק את הרגל לפח, למדוד את עצמו כספורטאי מול נהגים אחרים ומול השעון במדינה שבה בחר לחיות.

אם תשאלו למה לעזאזל זה עדיין לא אפשרי, התשובה תעמיד לכם את השערות על העורף מרוב עצבים. התנהלות המדינה בעניין הספורט המוטורי היא סימפטום מובהק של כל מה שארכאי ורקוב כאן: מה ששרי הממשלה יכלו לפתור באמצעות שינויים קלים בתקנות התפתח לחקיקה מפלצתית שמייצרת מערך ביורוקרטי מסורבל, יקר בטירוף וחשוף לשחיתות.

(צילום: gettyimages)

תראו, זה מאוד פשוט: כל מה שהיה צריך לעשות כדי להעלות לכאן ענף ספורט שמשגשג בכל העולם זה להחליט שחוק הפלת"ד (פיצוי לנפגעי תאונות דרכים) אינו חל על כלים שמשמשים לספורט מוטורי. על זה קם ונופל כל העסק. אלא שהמדינה לא מכירה בהגדרה "כלי ספורט מוטורי", אז היא מתייחסת לכל מכונה עם מנוע וגלגלים ככלי רכב, ומכאן שעליו להיענות לחוקי התנועה ולהיות מבוטח בביטוח חובה. רק מה, ביטוח חובה לא מכסה תחרויות נהיגה. מלכוד 22. וככה הגענו למצב שספורטאים, חלקם ברמה בינלאומית, מקבלים יחס של פושעים.

בדיוק בעניין הזה ניסו המתחרים לטפל באמצעות שתי עתירות שהגישו לבג"צ בשנת 2001. העותרים ביקשו לחייב את המדינה לאפשר קיום ספורט מוטורי כמו בכל העולם החופשי; הרעיון היה ליזום מספר מצומצם של תקנות שיבדילו בין שימוש בכלי רכב למטרות שגרתיות לבין שימוש למטרות ספורטיביות, ובין הקצאת קרקע לצורך הקמת איצטדיון כדורגל לבין הקצאתה למסלול מרוצים. אבל לימים התברר שאותם בג"צים תמימים היו למעשה רגע העיבור שהביא להריון מתמשך וללידת עכוז של הספורט המוטורי הממוסד בישראל.

התינוק הזה יצא מעוות כי המדינה הגיבה לעתירות באופן לא צפוי. במקום להכשיר את הספורט הפיראטי, שכבר החל לאמץ את הסטנדרטים הבינלאומיים המקובלים, הוחלט לעגן את הנושא ב"חוק הנהיגה הספורטיבית" - המצאה ייחודית וחלמאית שאין לה אח ורע בעולם, ושגררה אחריה עשור שלם של סנדול ביורוקרטי. רק בשנת 2005 אושר החוק; שנתיים נוספות עברו עד שהוקמה רשות ממשלתית, ואז עוד כמה חודשים עד שנמצא לה מנכ"ל; ורק בשנה האחרונה סיימו המשרדים הרלוונטיים לנסח ולאשר את התקנות המתחייבות מהחקיקה.

זה המקום לציין שאני עצמי הייתי פעיל מאוד בקידום יישום החוק. מארגון מרוצי סופרמוטו פיראטיים - כן, פושע - עברתי להתעסק במיסוד. הייתי שותף להקמת עמותת הסופרמוטו, זמן מה עמדתי בראשה, ואחר כך פעלתי לאיחוד העמותות השונות לכדי "התאחדות הכידונאים" (אופנועים וטרקטורונים). זאת היתה ההתאחדות הראשונה שקיבלה הכרה רשמית מהרשות הממשלתית לספורט מוטורי, הגוף שתפקידו לפקח על יישום החוק ולנהל את ענף הנהיגה הספורטיבית בישראל. אלא שהיום, אוטוטו עשור אחרי, אני מכה על חטא. היכרות אינטימית עם המערכת גרמה לי להבין שהחוק הזה עומד להרוג לנו את הספורט, וצריך להשכים להורגו. ממש ככה.

כדי להבין את מידת האבסורד, תרשו לי לשאול אתכם שאלה. מכירים עוד מדינה - אוקיי, חוץ מאיראן ומקוריאה הצפונית - שמתעקשת לנהל ענף ספורט כלשהו? עזבו, אין. בכל העולם הבינו מזמן שספורטאים ופוליטיקאים צריכים להיפגש רק בטקסי הענקת גביעים. מדינה שפויה מסתפקת בפיקוח על המשתתפים בספורט, כדי שלא יזיקו לשאר האזרחים ולסביבה. כך עושה ישראל עצמה

 כשהיא בוחנת מבחוץ את ענף הצלילה הספורטיבית, ומאמצת את תקנות הבטיחות וההכשרה של הארגונים הבינלאומיים שמכשירים עבורה את הצוללים. אבל במקרה של הספורט המוטורי בחרה המדינה להמציא את הגלגל מחדש, כנראה מתוך אמונה שפקידיה המרוחקים והמנותקים יודעים לנהל את התחום טוב יותר משאר העולם.

אופן החשיבה התלוש הזה מחייב למשל כל ספורטאי להיות חבר בעמותה שעוסקת בענף הספורט שלו; העמותות המייצגות נמצאות תחת הרשות לספורט מוטורי, שמעליה נמצאים שר הספורט והכנסת וראש הממשלה, כלומר המדינה. זה נשמע הגיוני מבחינה מבנית, אבל נסו לשנות פסיק באותו חוק שנכתב הרחק ממסלולי מרוצים, ותיתקלו באלף מחסומים. לדוגמה, רוצים להוסיף קטגוריה למרוץ קארטינג? טפסו עד לוועדות הכנסת. וזה אפילו לא קרוב לשיא האבסורד.

הפיצול לעמותות כשלעצמו מהווה מכשלה משמעותית בדרך לקו הזינוק של התחרות המוטורית החוקית הראשונה בישראל. החוק דורש תקרת ביטוח של בין 50 ל־100 מיליון שקלים בשנה, ופרמיה לביטוח כזה עולה יותר ממיליון שקלים. אם כל עמותה בבייבי־ספורט הזה תנסה לגייס סכום כזה לבדה, אף מרוץ לא יצליח להתרומם. אפילו הפקת הענק של הפורמולה־רנו - המרוץ הבינלאומי שאמור להיערך באילת בדצמבר, ובעצם לעשות את הספתח המוטורי המקומי - נאלצה לפנות לחברות ביטוח זרות בעניין זה. ואם זה המוצא היחיד לעמותות הקטנות, אז הענף הזה יתמוטט עוד לפני שצמח. בכלכלה קוראים לזה כשל שוק.

מדינת ישראל הבינה את הבעיה, והקצתה תקציב לרשות הנהיגה הספורטיבית כדי שזאת תנשים את העמותות. האם הסיוע מספיק? זה לא משנה. מה שכן משנה, ופה קבורה ה־106 ראלי, זה שהמדינה מתייחסת לספורט כנטל נוסף שצריך לממן מהתקציב - ועל הדרך מייצרת לעצמה עוד כמה מינויים פוליטיים שאפשר לחלק לקראת הבחירות. במילים אחרות, אופן הפעולה המוסכם הוא לזרוק כסף על הגווייה במקום להחיות אותה ברגע וליהנות מהרווחים שהיא תייצר. נשמע מוכר, לא?

יסלח לי מרטין לותר קינג על הפלגיאט, אבל יש לי חלום - ויש בו היגיון כלכלי, חוקי וספורטיבי. ולא כי אני כזה גאון, אלא כי החלום הזה הוא מציאות בחו"ל כבר עשרות שנים. כל הפיתרונות בדרך אליו קיימים, והשאר דורש רק שינוי בגישה. במדיניות. והדבר הראשון שצריך לעשות הוא לחסל את כשל השוק שנובע מעצם קיומו של החוק.

בחלומי מוחלים נהגי המרוצים על כבודם, ומפסיקים להילחם על העצמות היבשות שזורקת להם המדינה המסואבת שלנו. הם מצטרפים לרוכבי האופנועים והטרקטורונים, שכבר יושבים יחד, ומקימים התאחדות אחת שמרכזת את כל ענפי הספורט המוטורי. התאחדות כזאת תבטל את הצורך במשאבת הכספים שנקראת הרשות לספורט מוטורי, ומתפקידה יהיה לפעול לשינוי החוק ולתיקון התקנות הדרושות כדי להחריג את הכלים התחרותיים מהפלת"ד. גוף כזה יהיה מספיק גדול בשביל לרכוש במרוכז את הביטוח לאירועים, וידאג לממן אותו עבור העמותות באמצעות קידום הספורט בתקשורת ובמוסדות החינוך. למשרדי הממשלה יהיו משקיפים - רק משקיפים - שישבו בדיוני ההתאחדות, שמצידה תעמוד בסטנדרטים של ה־FIA וה־FIM, שתי הפדרציות העולמיות לספורט מוטורי.

בניגוד למה שחשבתי לפני עשר שנים, זאת הדרך היחידה למנוע התערבות של פוליטיקאים ובעלי אינטרסים ולהתחשב בראש ובראשונה בספורטאים ובבטיחותם. רק ככה אפשר לייצר כאן ענף בריא שיחזיר לנו ולמדינה דיבידנדים בדמות חינוך למצוינות בנהיגה, וגם כסף ממיסוי על רווחים (שטוב ייעשה, אגב, אם יושקע במאבק בתאונות הדרכים).

ספורט מוטורי נקי ימשוך לכאן אירועים בינלאומיים ואיתם תיירות. מי יודע, אולי הוא יניע את כל ההנהגה המקובעת שלנו לחשיבה קצת יותר יעילה ופורה, מונחית טובת האזרח. מה שבטוח, רק ככה יוכל אבא שלי לנגב את האבק מהפז'ו ולתת בגז, כי מותר. כי אף פעם לא היה אסור.

• סייע בהכנת הכתבה: גידי שפרוט