בתפילה עם מדונה
ראש השנה, 2006, לונדון. דגדוג יהודי ראשון הוביל אותנו לבית כנסת ברחוב אוקספורד. בעלי מסמן לי "הסתכלי ימינה - הנה מדונה" אבל אני התאהבתי במשהו אחר לגמרי
כשאני מתבוננת על מה השתנה אצלי בחמש השנים, אני נדהמת לגלות עד כמה אחרים הם חיי היום. קיבלתי חיים חדשים, שאת הניצנים שלהם אפשר היה לראות אז.
עוד בערוץ יהדות - קראו:
זו הייתה תקופה מדהימה, של דגדוג יהודי מתעורר בנשמה שלנו. תקופה של ג'ינס וקידוש, תקיעת שופר בערב ומאמה-מיה בבוקר, קודש וחול. התקופה של לפני מבול התורה ששטף את הנשמות של בעלי ושלי, וגרם לנו ללכת רחוק יותר ממה שאי-פעם תכננו.
אמא שלי, בעלי, הבן הבכור (שהיה עדיין היחיד) ואני, נסענו לעשות את ראש השנה עם אחותי ובת דודתי, שגרו בעיר שלא מחכה. בערב החג, בעלי חשב שזה יהיה נחמד אם נקבל את השנה החדשה בבית כנסת. ואמא שלי, שחשבה שהדוסיות המתפתחת בי נמצאת תחת שליטה, שמחה על קצת מסורת וביקשה להצטרף. חיפוש מהיר בגוגל העלה שבית הכנסת הקרוב ביותר לביתה של אחותי, נמצא ברחוב אוקספורד. שופינג ותפילה - שילוב קלאסי של שני העולמות שיצרתי לעצמי.
יהדות למתחילים
איך שרגלינו דרכו בכניסה לבית הכנסת, שהיה בעצם בית שהוסב למרכז רוחני, שמענו: "זיו, אח שלי, מה אתה עושה פה?" חבר של בעלי מגן חובה. טוב, כאחת הנשואה לנתנייתי לשעבר, אני אמורה להיותנכנסנו לחדר גדול שלא היה בו שום מאפיין של בית כנסת. ולהגיד שמספר הכיפות היה מצומצם זה האנדרסטייטמנט של השנה. שכן מספר היהודים, באופן כללי, היה מצומצם משהו. הפתיע אותנו לגלות כמה לא-יהודים בחרו לציין את התחלת השנה שלנו.
אחרי שהבחור מהגן מצא לנו מקומות ישיבה, התחילה התפילה, שנשמעה פחות כמו תפילה ויותר כמו חימום קהל לפני הופעת רוק. סידורים או רב בית כנסת לא נראו באופק, אבל היו שירים, ניגונים, ובעיקר "קדיש" בלתי נשכח, שנשמע כמו רפי גינת המזמין את שחקני מכבי תל אביב לפרקט בהיכל נוקיה. בקיצור, חוויה מרוממת ובלתי נשכחת, שהגישה את התיבול המדויק לרמת היהדות שיכולתי לספוג דאז.
בבוקר, בעלי החליט שהיה לו מספיק מעניין כדי לחזור ולהתפלל שם שחרית, על אף תוכניותיי המוקדמות לקנות בגדי היריון. אחרי טיול קצר באוקספורד, הגוזל (שהיום מגיע לי עד לכתפיים) ואני מצאנו את עצמנו בפתחו של בית הכנסת. הופתעתי לגלות כמה שונה היתה התמונה מהלילה הקודם. הבית היה מלא אנשים, מכל המינים ומכל הצבעים, המחזיקים באותו סידור יהודי עתיק ימים. והסלון לבש בגדי בית כנסת אמיתי, עם בימה ודוכן, ארון קודש וספר תורה. כאילו המופע מהערב הקודם היה רק תעתוע במוחנו.
קרב גבות
בזווית העין הצלחתי לאתר את בעלי, בשורה הראשונה. מול הדוכן. המחשבה הראשונה שעלתה לי לראש הייתה "אני יודעת שהוא יודע להסתדר, אבל איך הוא הצליח להשיג את הכיסא הזה?!"ואז הסתכלתי עליו, באמת. אהבתי את מה שראיתי - בעל יהודי, עטוף טלית, מחבק ביראה ספר תורה. המראה העלה לי דמעות לעיניים. ההתרגשות שלי הופרעה על-ידי בריטית מנומסת שהפנתה אותי לכיסא ריק שחיכה לי ליד בעלי, רק בעזרת הנשים (דהיינו, ברווח של כיסא ממנו, ללא מחיצה).
מיליון שאלות קפצו לי לראש - איך הוא השיג את הכיסא הכי קרוב לפרקט? למה הוא היחיד עם טלית? איך הגיע לידיו ספר התורה? ולמה יושבים סביבי מלא סינים והודים? ומה הקשר שלהם לראש השנה שלנו?
ניסיתי לאותת לו שישדר לי טלפתית מה הוביל אותו לסיטואציה ההזויה הזו. אבל הוא ניסה לאותת לי משהו אחר לגמרי.
"תסתכלי ימינה" הגבות שלו שידרו.
"שנייה, למה אתה יושב פה?" סיננתי.
"תשתקי רגע", הגבות הפצירו.
" מי הושיב אותך כאן?" המשכתי בשלי.
" נו!" הגבות התריסו.
"בסדר תירגע!" גבותיי נכנעו בתבוסה.
הסתכלתי ימינה. לצידי ישבה אישה בטרנינג שחור, משקפי שמש, קפה בכוס ב-take away ומחזור ראש שנה.
במבט נוסף קלטתי -
מדונה.
בחזרה לאבא
הסתכלתי עליה והבטתי בתוכי. מוזר. היא בכלל לא עניינה אותי, וזה לא עורר בי אף לא צמרמורת מזערית של התרגשות.
"טוב, נו?" חזרתי לצדיק.
"מה נו? קלטת? זאת מדונה", הוא אמר בהתרגשות.
כן, קלטתי.
מה שלא קלטתי זה כמה שהוא ריגש אותי. ישבתי, מחככת רגליים עם אחת הנשים המפורסמות בעולם, ובמקום
להתרגש מזה, ולסרוק אותה מכף רגל עד ראש, הסתכלתי אליו, על בעלי. ונפעמתי.
דווקא בארץ לא לי, מוקפת בלא-יהודים שהבינו את משמעות החג יותר ממני, הניצוץ היהודי שלי התחיל לבעור. הבנתי. זה מה שאני רוצה. זו הייתה הפעם ראשונה שראיתי קדושה. בין הקודש והחול, הנשמה שלי בחרה. אז עם כל הכבוד לעור הפנים המצוין של מדונה, אור הפנים של בעלי הוא זה שפתח לי את הלב ונתן בי את הרצון לחזור לחיקו של אבא יתברך.
שנה טובה.
לפנייה לכתב/ת 
