בלי צדק חברתי, בלי כיפת ברזל
גם צעדי התייעלות וחיסכון דרקוניים לא יכפרו על הקיצוץ בתקציב הביטחון בעקבות המלצות טרכטנברג. בוויכוח הלוהט הזה כולם צודקים, אבל בצבא יודעים שהם אלה שיעמדו בפני ועדות החקירה שיוקמו אם אזרחים ייפגעו בגלל הקיצוץ בטכנולוגיה ובמיגון
כמעט ברגע שבו קיבל פרופסור מנואל טרכטנברג את כתב המינוי שלו מראש הממשלה החלה היאבקות בוץ יצרית בין האוצר למערכת הביטחון. שני הצדדים היו כבר ערוכים היטב למערכה. לא רק מפני שצפו כי מימוש המלצות הוועדה יעלה מיליארדי שקלים, שחלקם לפחות יצטרך לבוא מתקציב הביטחון, אלא בעיקר מפני שמערכת הביטחון התכוונה לדרוש לפני שהחלה המחאה החברתית תוספת משמעותית לתקציב הביטחון הקיים.
ועדת טרכטנברג - הכתבות האחרונות:
אכזבה חוצת-מחאות: "מנסים להשתיק אותנו"
המכשול הבא של טרכטנברג: הייאוש הציבורי
הסטודנטים: טרכטנברג החמיץ הזדמנות לשנות
טרכטנברג לא התעלה לגודל השעה/דעה
כמה שבועות לפני שדפני ליף נטתה את אוהלה בשדרות רוטשילד השלים צה"ל את תוכנית העבודה החמש-שנתית הבאה שלו שאמורה הייתה להתחיל להתבצע בשנה הבאה. תוכנית זו, שכינויה "חלמיש", אמורה לתת מענים לצרכי הביטחון ולאיומים שהשתנו והעצימו בשנה הנוכחית. החל באפשרות שצה"ל יאלץ בעוד שנתיים-שלוש להתמודד בזירות לחימה חדשות שייווצרו מדרום וממזרח כתוצאה מגל ההתקוממויות בעולם הערבי והאיסלאמיזציה של האזור, עבור להתעצמות האדירה בנשק תלול מסלול והשיפורים בשיטות הלחימה של איראן, חיזבאללה, חמאס והג'יהאד האיסלאמי, הצורך לייצר הרתעה מול התקדמות בתכנית הגרעין האיראנית והצורך להתמודד עם פרובוקציות שנועדו להגביר את בידודה של ישראל בזירה הבינלאומית ואת הדה-לגיטימציה שלה.
בנוסף לכך, נכנס צה"ל בשנה האחרונה לתחום הלוחמה המקוונת (לוחמת סייבר) שגם היא מצריכה השקעות כבדות בכוח אדם איכותי ובחומרה. צריך להדגיש - ההערכה המודיעינית של צה"ל היא שרוב איומים אלה אינם צפויים להתממש בשנתיים-שלוש הקרובות. אך בתנאים האזוריים הקיימים, הם עלולים להתפרץ בהפתעה, וגם אם לא - צריך להתחיל להיערך במרץ לקראתם כבר היום כדי שצה"ל יהיה מוכן להתמודד איתם במינימום אבידות ונזק אם וכאשר יתממשו, לבל יחזרו על עצמם קלקולי מלחמת לבנון השנייה. זו הייתה הנחיית העבודה של שר הביטחון והרמטכ"ל למתכנני "חלמיש".
בסופו של התהליך, גובשה תוכנית שעלותה הכוללת לפי חישובי מערכת הביטחון היא 20 מיליארד שקלים, כלומר תוספת של 4 מיליארד שקלים לתקציב הביטחון המתוכנן בכל אחת מחמש השנים הבאות. באוצר ידעו על תכנית זו שראש הממשלה תמך בה עקרונית, הבינו את משמעויותיה התקציביות והתכוננו לטרפדה או לפחות לכרסם בה, כנהוג בכל סיבוב של דיוני תקציב שבו דורשת מערכת הביטחון תוספות. אלא שאז באו המחאה החברתית ובעקבותיה ועדת טרכטנברג, והעניקו מימד חברתי-אידאולוגי ופוליטי למה שהייה אמור להיות קרב תקציבי רגיל בין נערי האוצר ללובשי החאקי.
במערכת הביטחון הבינו מיד שהם וההיערכות הביטחונית שתכננו עומדים לספוג מכה אנושה. לא רק שהתאדתה כליל תקוותם לקבל תקציב נוסף למימון תכנית "חלמיש" בשנתיים הקרובות, אלא שעל פי המלצות ועדת טרכטנברג גם התקציב השנתי הקיים עומד להתקצץ בשלושה מיליארד שקלים בכל שנה. מכאן שצה"ל יעמוד בשנים הקרובות בפני פער של 7 מיליארד בין מה שהוא זקוק לו לפי תוכנית העבודה שלו, לבין התקציב שיעמוד לרשותו.
אין ספק שבצה"ל ובמערכת הביטחון קיימים די הרבה מה שמכונה "כיסי שומן" לא נחוצים ויש מקום נרחב להתייעלות. אבל על פער תקציבי בסדר גודל כזה אי אפשר לגשר, אפילו לא בצעדי התייעלות וחיסכון דרקוניים. כך למשל הודיע הרמטכ"ל רב-אלוף בני גנץ כי הוא מתכוון לקצץ את כוח האדם בקבע ב-5% ולצמצם מפקדות. אבל גם באוצר יודעים שצעד כזה ואחרים יאפשרו למערכת הביטחון לקושש מתקציבה במקרה הטוב לכל היותר מיליארד עד מיליארד וחצי לשנה ועדיין יחסרו לה יותר מחמישה מיליארד לשנה אם תנסה לבצע את תכנית "חלמיש".
בנוסף לכך, צעדי התייעלות וחיסכון לא מתבצעים מהיום למחר ובתחילת התהליך עלותם גדולה יותר מהחיסכון שהם מביאים. מה שמסבך עוד יותר את העניינים היא העובדה שמערכת הביטחון כבר שיעבדה חלק ניכר מתקציבה לשנים הבאות כשחתמה חוזים במיליארדים עם התעשיות הביטחונית בארץ ובארה"ב לרכש של מערכות עיקריות שאין ויכוח על נחיצותן כמו "כיפת ברזל", מל"טים (מטוסים ללא טייס), חימוש התקפי מדויק ומערכות מחשוב מתקדמות.
המוצא האכזרי של צה"ל
גם הסיכוי לקבל תוספת לסיוע הביטחוני מארה"ב שואף כעת לאפס בגלל המצב הכלכלי בארה"ב ובגלל המשא ומתן התקוע עם הפלסטינים. המוצא היחיד שנותר לצה"ל הוא אכזרי - לקצץ במרכיבי ביטחון עיקריים: באימונים, במוכנות ובתקציב הקיום השוטף, ולבטל השקעות בהצטיידות. הרמטכ"ל כבר הודיע כי יקבל עליו את הדין אם ייגזר, אך יש לו קו אדום. הוא לא יהיה מוכן להתפשר על המוכנות, הכשירות והכוננות של צה"ל, כלומר על המלאים ועל תוכנית האימונים של הצבא ובכלל זה שעות טיסה ופעילות כלי השיט של חיל הים.
שר הביטחון, אהוד ברק, כבר הקדים מעשה למכה והחליט ביוזמתו לדחות בשנה את תחילת ביצוע תכנית "חלמיש". מכאן שהפגיעה העיקרית תהיה בפיתוח, ברכש ובהצטיידות במערכות נשק שאמורות לתת לצה"ל את היתרון הטכנולוגי והמיגוני במערכה הצבאית הבאה, ועלותם מיליארדי דולרים או שקלים. למשל, דחיית ההצטיידות במטוסי F-35, בשנתיים-שלוש, ביטול או עיכוב פרויקט הנגמ"שים החדשים מדגם נמ"ר, דחיית ההצטיידות במערכת "שרביט קסמים" ליירוט רקטות וטילים לטווח בינוני, האטת קצב ההצטיידות במערכת למיגון טנקים מדגם "מעיל רוח" וכיוצא באלה.
יש מי שטוענים, גם מקרב בכירי צה"ל ואנשי התעשיות, כי כושר הלחימה של צה"ל לא ייפגע משמעותית אם לא יהיו ברשותו במלחמה הבאה מערכות נפלאות אלה. אפילו הרמטכ"ל אומר כי צה"ל יידע למלא את משימותיו בכל מקרה ובלבד שלא יפגעו בכשירותו ובמוכנותו. עם זאת, הוא סבור שהפוליטיקאים שיחליטו על הקיצוץ התקציבי ועל דחיית ביצוע תכנית "חלמיש" חייבים להיות מודעים למלוא המשמעויות. הווי אומר המחיר בנזק ובאבידות מוגברים שיספגו העורף והלוחמים בעימות הבא אם ייפתח בקרוב, והצורך לקצר את משך המלחמה שיגרום בהכרח נזק חמור לאוכלוסייה הלא לוחמת של האויב. מה שיביא עלינו את גולדסטון הבא.
הצרה היא שבוויכוח הלוהט הזה על הקיצוץ העמוק בתקציב הביטחון, כולם
צודקים. צודקים אנשי האוצר המתעקשים שלא לפרוץ את מסגרת התקציב לבל תשקע מדינת ישראל בחובות כמו יוון. צודקים גם פעילי המחאה החברתית שדורשים שינוי בסדר העדיפויות של מדינת ישראל, גם במחיר פגיעה מסוימת ברמת הביטחון הפיזי שהיא מספקת לתושביה.
פרופסור טרכטנברג הבהיר אתמול שהוא מסכים עמם באומרו כי קיצוץ בבסיס תקציב הביטחון נחוץ מפני שהביטחון החברתי והכלכלי חשוב לא פחות. אלא שאת ראשי צה"ל ומערכת הביטחון זה לא מנחם. הם יודעים, ואומרים במפורש, שצדק חברתי חשוב גם למוטיבציה ולכושר הלחימה של צה"ל. אבל הם גם יודעים היטב כי אם משהו ישתבש במלחמה הבאה בגלל קיצוצי התקציב הם יהיו אלה שיעמדו בפני ועדת חקירה וידרשו לתת את הדין.
לפנייה לכתב/ת 
