להסתכל לפיל בלבן של העיניים
הפילים הגמדיים ביערות בורניאו נחשבים ליונקים מסתורים ונדירים, מהם נותרו כ-1,500 בלבד בעולם. גרג יאן, יצא למסע בנהר כדי לפגוש את חיות הפרא הגדולות מקרוב. בדרך הוא פגש עלוקות, קופים ופילת קונג פו עצבנית. יומן מסע מיוחד ל-ynet
חומות של לחות כבדה מקיפות אותנו. באוויר רוחשים צבאות שלמים של חרקים מזמזמים, שנראה כי נעים מהר יותר מקצב ההתקדמות של הסירה שלנו במים. אני מפהק וכתוצאה מכך, שואף בטעות פנימה חלק מהחרקים.
אנו מפליגים בדרך המהירה היחידה שיש לאי להציע לנו ולכל מבקריו. ברוכים הבאים לסונגאי קינאבטאנגאן (Sungai Kinabatangan) - הנהר הגדול והארוך ביותר שיש למחוז סאבה (Sabah) להציע ומה שנחשב לגן עדן עלי אדמות בכל הנוגע לחיות בר במלזיה.
המטרה העיקרית של המסע שלנו באזור היא לאתר ולתעד את הפילים הנדירים ביותר בעולם, פילי היערות הגמדיים המפורסמים, אך החמקמקים של בורניאו.
בסמוך לגדה, על העצים, אני מבחין בחבורות רועשות של קופי חוטם. רק לפני שעה קלה, עצרנו את הסירה במיוחד כדי לצפות בהם, אבל כעת נראה שהם מציעים מעט מאוד נחמה. חלפו שלוש שעות מאז שיצאנו למסע ומעט מאוד סימנים של יעד החיפושים שלנו נראו בדרך.
אני מתכנס בתוך כובע המצחייה שלי בתחושת ויתור כבדה, אך לפתע, רחש של התרגשות גדולה פורץ מהיושבים בסירה המובילה בטור. שני נוסעים מצויידים במצלמות, מתקתקים בפנאטיות אין ספור צילומים לעבר צללים שאנחנו אפילו לא מצליחים להבחין בהם.
אני מאמץ את עיניי. אני חושב שאני רואה דבר מה זז מאחורי החזית הקדמית הסבוכה של העצים. הוא גדול מאוד. "שם, מקדימה!", מכריז מדריך חיות הבר שלנו והאיש שמנווט את הסירה בנהר. אוסְמן אוּמי שמו. אני מציץ לאחור ומקווה כי הוא יגיד את מילת הקסם, אך הוא מגחך ומניד את ראשו בשלילה עדינה.
פילים ובורניאו בסירה אחת
על הפילים ונהר Kinabatangan, שמעתי לראשונה בנובמבר 2007 באחד מטיולי בהרים באזור. מטיילים שפגשתי שם, שיתפו אותי בשמחה בסיפורים ומעשיות על נהרות אפופים בערפל וביצות מכושפות, שוקקות בחיות בר פראיות. מחסור בזמן ותקציב, הגבילו את הטיול שלי והסתפקתי במפגשים עם קופים ולנגורים כתומים - אך ללא פילים.
כששבתי לביתי בפיליפינים, נדרתי נדר שיום יבוא ואני אשוב לבקר בבורניאו כדי לפגוש עין בעין את החיות הגדולות והמלכותיות ביותר באסיה.
ארבע שנים מאוחר יותר, ההזדמנות הגיעה אלי. אחרי שסרקתי את הרשת לסיורים מודרכים באזור, השם "אוסמן" עלה בזריזות במנוע החיפוש, ועימו גם סיפורים אישיים של מבקרים על יכולותיו המרשימות כגשש ומפעיל סירות מיומן. במהרה, קבעתי עימו מסע בסירה לשלושה ימים ושני לילות, כדי לגלות את יופיה של בורניאו, ובמחיר נמוך מהתעריפים המסחריים הנהוגים באזור.
אוסמן הבטיח לי שניפגש בצומת סוקאו, 135 קילומטר דרומית לסאנדאקאן, העיר השניה בגודלה במחוז סאבה. הגענו לביתו של אוסמן הממוקם לאורך הנהר, לאחר מפגש מסעיר עם קופי אורנג-אוטן בורניאו נדירים בשמורת ספילוק. בלודג' הפשוט והחמים היו חמישה חדרים קטנים, מרפסת צד החמושה במיגון מפני הצפות של הנהר, המגיעות תדיר בעיקר לקראת חודש דצמבר. זוגות של מגפי גומי הפוכים התייבשו בחזית המרפסת.
"הסיור הראשון לנהר יוצא עוד 30 דקות. אולי תראו תנינים", הכריזה יאנטי, אשתו של אוסמן, אם נמרצת לשישה ילדים חביבים, שפינקה אותנו בתבשילים נהדרים. תנאי המחייה במקום היו צנועים עד כדי חישול הנפש, ולו רק מעצם העובדה שלפני שיצאנו לדרך, התרחצנו במימי הנהר שהיו בגוון של חיטה צבעונית.
לטאות כוח בגודל של סקייטבורד
שעה לאחר מכן, שטנו במהירות של ארבעה קמ"ש בנהר Menanggul, מחפשים אחר תנועות בסבך הצמחייה ומתעדים כל חיה שנקרית בדרכנו. החל ממקוקים ארוכי זנב ולטאות כוח בגודל של סקייטבורד, שהצליחו למקם את עצמן כדוגמניות, בדיוק בזווית הנכונה עם הפנים אלינו. אחרי ארבע שנים של המתנה, סוף סוף הצלחתי למצוא את הדרך לחצר האחורית של הפילים - נהר האבות.
לא לחינם זכו הפלגים האדירים של נהר זה לכינוי "נהר האבות". הם מגיעים מההרים הגבוהים בדרום מערב סאבה ומתפתלים עד לים סולו, מערבית לעיר סאנקאדאן - למרחק של כ-560 קילומטר.
כאן למעשה משגשגים יערות הגשם העתיקים ביותר על פני כדור הארץ, שהחלו את דרכם לפני כ-130 מיליון שנה. ממבט בגובה האדמה, מדובר בפלא ירוק ועשיר בצמחייה מגוונת, משרכים, גפנים, אזובי טחב וצמחים אחרים שנדחפים יחד כדי להשיג אוויר ואור שמש - ואת כל זאת צובע פסקול קצבי של חרקים, ציפורים וקריאות קולניות של קופים.
זו הממלכה של "Orang Sungai" - אנשי השבטים המקומיים הגרים בצידי הנהר במלזיה. מדובר בקבוצה גדולה המדברת ביותר מ-20 ניבים שונים. ממזרח, הכפרים הקטנים מחוברים זה לזה באמצעות הנהר, בו חיים חסילוני ענק, טריגוניים ואפילו כרישים של מים מתוקים. התפאורה הטבעית אינה פנסטסית כמו נופיה של פנדורה מהסרט "אוואטר", אבל הם ממש במרחק נגיעה.
קרן הטבע העולמית (WWF) מעריכה כי ישנם למעלה מ-250 מיני ציפורים, 50 מיני יונקים ו-20 מיני זוחלים המאכלסים את אזור זה. מעת לעת, הנהר עשוי להתברך בביקורו ההרפתקני לרגע של נמר ערפילי בורניאו נדיר ואפילו קרנפים סומטריים נדירים יותר.
אך גם ללא משקפת, אפשר להבחין בקלות בתנינים, ציפורים ועד לעשרה מינים של קופים, במיוחד באזורים בהם המים נסוגים מדי קיץ.
גם פיל גמדי הוא עדיין פיל גדול
הפילים כמובן, הם הכוכבים. הפילים הגמדיים של יערות בורניאו שונים מחבריהם למשפחה, הפילים האסייאתיים. לא רק שהם קטנים יותר במימדי גופם, יש אומרים שהם אף נוחים יותר ופחות תוקפניים מחבריהם האפריקנים והאסיאתיים. גם להם יש חדק ישר למדי, אוזניים גדולות וזנב ארוך דיו, כדי להעניק להם חזות משעשעת למדי.
הזכרים מתנשאים לגובה של 2.5 מטר ומגיעים למשקל של כשלושה טון, ואילו הנקבות קטנות יותר. כיום נותרו בעולם רק כ-1,500 פילים בלבד, מה שמדרבן מדענים להגדירם כפילים הנדירים ביותר בעולם. העדרים האחרונים הגדולים שעוד נותרו, מרוכזים סביב שפלת Kinabatangan.
במהרה, אוסמן שב אלינו חדשות נהדרות: מספר פילים נצפו במורד הנהר ביממה האחרונה. אוסמן, בן 37, החל לעסוק כמדריך טיולי טבע רק לפני תשע שנים ומכיר כל מטר במגרש המשחקים הקדום כאן. למרות זאת, הוא הודה כי "קל מאוד ללכת בו לאיבוד". הוא נזכר כי יצא בלילה אחד כדי לחפש בגפו עקבות של לטאות כוח גדולות ואיבד את דרכו ביער. הוא הצליח לשרוד עד עלות השחר כשהוא מצוייד בסכין ופנס פגום. "אני לא רוצה לעשות זאת שוב!", הוא צחק.
שאלתי אותו אם יש סיכוי שנראה עוד חיית בר שמופיעה ברשימת התצפיות המבוקשות שלי, כדוגמת בקר פרא ממין Malaysia’s tembadau. "לא סביר", הוא השיב. "מאז שהחלו כאן נטיעות של מטעי דקלי שמן והם מתקרבים יותר ויותר ליערות, רבות מחיות הבר פשוט נעלמו".
חומרי נפץ נגד פילים ועלוקות רעבות
למרבה הצער, יותר מ-90 אחוז מיערות הגשם באזור נכרתו, מרביתם כדי לאפשר נטיעה של מטעי דקלי שמן אפריקני, המשמשים לתעשיית הביו-דלק והמזון. 20 חוות עיבוד עצומות הציפו את האזור. בהתחשב בכך שהדקלים זקוקים לשלוש שנות המתנה כדי להפוך לפוריים, ולספק שמן לסבון, דלק ושאר תעשיות מסחריות. בדרך לנהר, צפינו במסדר של שורות אחרי שורות של עצי דקל שמילאו את האופק.
"אבל קל יותר לראות פילים היום, במיחד ביערות הטובים שנותרו בסמוך לנהר. לעיתים אפילו אפשר לראות דרכם את הפילים. גם הפילים נאלצים לפלס דרכם דרך מטעי הדקלים בחיפושים אחרי מזון", מספר אוסמן. "השומרים מבריחים אותם באמצעות חומרי נפץ". ושניה לאחר מכן, דבריו זכו למענה בשטח. קול פיצוץ בריטוני הידהד ברחבי הנהר. הבטתי באוסמן, אך מבטו היה ממוקד במים.
עם הזריחה, אוסמן הוביל אותנו לרשת של אגמים דמויי קשתות - נקודה מעולה לאיתור עקבות של חיות בר. "כאן יש עקבות של אייל עכברי. הם מלפני יומיים בערך", הוא קובע. "ואלה הם של אייל סאמבר, שרק חלף פה לא מזמן. אתה רואה? העקבות עדיין מתמלאים במים".
סימנים לחיות היו בכל עבר: דרך הבוץ שעברה זעזוע על ידי חזירי יערות, סימני רגל עמוקים של פילים ואפילו שריטות גדולות של נמרים ערפיליים שהותירו חותם על העצים. פגשתי גם בנדלים גדולים, אך גם דבר גרוע בהרבה.
למרות שאין טיגריסים המשחרים לטרף ביערות בורניאו, המוני עלוקות טיגריס רעבות חיכו ללקוחות בעלי דם חם לאורך השבילים, התעלות והצמחייה העבותה. לפני שיצאנו למסע איתור הפילים, אוסמן הדריך אותנו כיצד לחבוש ולהגן על פצעי הנשיכה מהעלוקות באמצעות סרט הדבקה. פצעים שנגרמים על ידי עלוקות מתרפאים אחרי ימים ארוכים, אבל מספקים חומר לסיפורים מגניבים לחברים בפאב - מבחינתי, זה סחר הוגן. עלוקות תמורת סיפור טוב.
קונג-פו פיל!
אנחנו מתמרנים במהירות במים ומגיעים אל הסירה הראשונה בטור וההתרגשות בשיאה. אני מצליח להבחין בתנועה מאחורי עלי העצים הסבוכים, אך לא רואה דרכם. אני מתכופף לרגע כדי להסיר את הכובע שלי - ואז לפתע, הם מופיעים מולי. פילים. שלושה מהם.
אני עומד קפוא בקצה הסירה ולרגע, לא מבחין יותר בזמזום הטורדני של היתושים ולא בדקירות העלוקות בתוך הנעליים שלי. בעולם שלי קיימים רק פילים, והם חלפו בזה אחר בזה, באיטיות, בפתח שיצרו בין הצמחייה, במרחק של שישה מטרים ממני.
הסירה היטלטלה ונחבטה בגדה. אוסמן מכניס אותנו פנימה אל היער! בשרירים דרוכים זינקתי כמו פצצה מחוץ לסירה, כשאני יודע שלעיתים נדירות המדריכים מאפשרים לאורחים להגיע אל היבשה. כשהתחלתי להשתמש במצלמה, נשמע רחש והחיות שהיו כה קרובות נעלמו לפתע בסבך. האם הפחדנו אותן? לפני שיכולתי להגיב, הפילים הופיעו מחדש והחלו להסתער לכיווננו.
הם מתקדמים בקצב מהיר. הסירה שקועה בבוץ ואני ביניהם. אני מזנק ומתרסק אל תוך הסירה, כשפיל מזדנב מאחורי. תוך שניות הוא מגיע ופניו הגדולות נראות קרובות מאי פעם, חושפים כי למעשה מדובר בנקבה. "היא הולכת לשבת עלינו!", צורח פאקו, אחד משותפי לטיול, אך אזעקת שווא. הפילה לא מתיישבת על הסירה. במקום זאת, היא מעניקה לנו בתמורה בעיטה חזקה שפוגעת בסירה. הבעיטה גרמה לשבר בקצה סירת העץ, אך גם העניקה לנו דחיפה הגונה בחזרה למי הנהר. ורק אז, שמנו לב שהפילה נעלמה כלעומת שבאה.
כולנו נושמים בכבדות, מלאי אדרנלין. "זה היה אינטנסיבי!", קראה אן, אחת מיושבות הסירה. מצב הרוח בקרב המטיילים נמצא בשמיים. לא קל להירגע אחרי שחווינו מקרוב קרב קונג-פו עם פיל. עשינו זאת - ראינו את פילי בורניאו מסירה, אך באותו הרגע, ידענו מעט מאוד על משמעות החיוך של אוסמן, שרמז על הפתעה גדולה יותר שמחכה לנו בהמשך הדרך.
עין בעין
"כשאני אגיד רוצו - אני מתכוון שתרוצו!", מזהיר אוסמן, כשהוא עוצר את הסירה ומתקדם בקלילות אל חלקה נטולת צמחייה ביבשה. הוא כבר במרחק של מספר מטרים ממני. אני מהנהן לחיוב ומתאמץ לנחש מה יהיה הצעד הבא של עדר הפילים.
אנחנו שוב בתוך היער. קרני שמש שבורות חודרות דרך חופת העצים וצובעות את היער סביבנו בגוונים של אבן חן ירוקה ושוקולד. חמישה פילים עומדים כתף לצד כתף, במרחק של 12 מטרים מאיתנו. אני ועוד צמד מטיילים, מתכופפים בזהירות אל האדמה ומוצאים מסתור מאחורי שיחים קטנים, משתדלים שלא להשמיע רעש. הסירה שנותרה מאחור, יחד עם מספר חברי צוות אחראים למדי, נמצאת במרחק של 24 מטר מאיתנו.
הגעתי לבורניאו כדי לפגוש מקרוב את הפילים. כעת מתברר שאני מקבל את מבוקשי. פיל גדול בגובה של שני מטרים, הוביל את העדר קדימה. אוסמן סימן לי להירגע. "בלי פאניקה, רק תמשיך לצלם". במרחק של תשעה מטרים בלבד, העץ שמאחוריו הסתתרתי נראה לפתע דקיק כמו קיסם. הם מתקרבים. שישה מטרים מאיתנו. האדמה רועדת. הלב שלי פועם כה חזק, שיכולתי להישבע ששמעתי אותו מתרחב. שלושה מטרים והם יגלו אותנו.
להתראות! אני מסתובב ובורח לעבר אחד העצים הגדולים הסמוכים - מבועת ועימי תיק צד. אין סיכוי שאני הולך להפוך לפנקייק אנושי. אני מביט לאחור ומגלה את אוסמן צוחק בקול ומשחק עם הפיל הגדול. הוא מסתכל אלי, כולו זורח מאושר. "הפיל הזה תמיד סקרן...אז אני אף פעם לא אומר לרוץ ולברוח".
כולנו פורצים בצחוק משותף ומבינים שאוסמן, באמת יודע ומכיר מקרוב את העדר שמונה כמעט 40 פילים חזקים. אנחנו צופים בהם משחקים בפרק זמן שנדמה כנצח, אך למעשה נמשך כחצי שעה. כשאנחנו עומדים לעזוב, אחד מהפילים הזכרים מצוייד בחטים גדולים, מתקרב אלי, ועוצר ממש מאחורי עלוות העצים. אנחנו מביטים זה בזה, עין בעין ואני נפרד ממנו לשלום.
בחזרה ללודג', אנחנו נהנים מארוחת מלאית מסורתית. היום הסתיים וחווינו מספיק הרפתקאות לעת עתה וכעת אנחנו נהנים למלא את הקיבה באוכל טעים. הידיים עדיין נוטפות מהרוטב של החסילונים הפריכים. אני יוצא החוצה ומחפש את אוסמן, נהנה מאוויר הלילה הצונן. אני רוצה להודות לו שהראה לנו היכן נמצאים כל הדברים הפרועים שחלמתי עליהם - אבל הוא עסוק בקרצוף אוהב של סירתו, בדרך למסע נוסף בנהר.
אני עוזב אותו ומצטרף בחזרה לקבוצה. אולי הוא תוהה על הדורות הרבים של בני האדם, אותם לקח עימו בסירה למסע במורד הנהר. אנשים שחייהם השתנו לרגע מהמפגש עם קופים נפלאים, עם אורנג-אוטנים ביישנים ופילים קסומים. אני עדיין יכול לראות אותו מחייך. ומסביבו, הנהר חי ופועם, ממשיך לזרום באותה דרך, כפי שעשה במשך אלפי שנים.
גרג יאן, מתגורר בפיליפינים, אוהב חיות בר ופעיל בקרן הטבע העולמית (WWF)
לפנייה לכתב/ת 
