משמינים מנחת: מייקל פאסבנדר וסטיב מקווין
מייקל פאסבנדר משגשג בהוליווד הנוצצת, אך הוא חייב הרבה לבמאי האוונגרד סטיב מקווין, שליהק אותו ל"רעב" - סרט קשה שיגרום לצום יום כיפור להראות כבדיחה. חידוש הזוגיות שלהם ב"Shame" מבטא דווקא רעב לקשר. סקירה לזכר ימי הצום
השנה האחרונה היתה כנראה השנה הפורה ביותר של מייקל פאסבנדר, כוכב על בהתהוות. כמות ואיכות הפרויקטים היוקרתיים אליהם צורף האירי-גרמני בן ה-34 השנה מרשימות ביותר בכל קנה מידה, ואלו שידרגו את מעמדו כאחד השחקנים המבוקשים כיום בקולנוע העולמי.
פאסבנדר כמגנטו ב"אקס-מן: התחלה". אה, כן. וג'יימס מקאבוי גם
אחרי שקוונטין טרנטינו ליהק אותו ל"ממזרים חסרי כבוד" ב-2009, וניל מרשל גייס אותו ל"סנטוריון" ב-2010, נפרץ הסכר והוא הופיע בתפקידים ראשיים בעיבוד הקולנוע החדש ל"ג'יין אייר", ב"אקס-מן: ההתחלה" של מת'יו ווהן, בפרויקט של סטיבן סודרברג "Haywire" ובזה המסקרן של דיוויד קרוננברג "A Dangerous Method". בשנה הבאה יככב גם ב"פרומתאוס", סרט המשך לסדרת "הנוסע השמיני" של רידלי סקוט.
יבול משובח ללא ספק, בחסות מיטב במאי הקולנוע כיום, אולם את פרס השחקן הטוב בפסטיבל ונציה האחרון קצר על תפקידו ב"Shame" של סטיב מקווין. לא, כמובן שאין מדובר בכוכב האמריקני ("הבריחה הגדולה", "חלוקי נחל") שהלך לעולמו ב-1980, אלא לאמן הוויזואלי הבריטי בן ה-42 ש"Shame" הוא סרטו השני בלבד. בסרט הראשון שביים "רעב" עסק במרד של האסירים האירים בבתי הכלא הבריטיים בשנות ה-80 וגם שם כיכב פאסבנדר. אז שחקן לא ממש מוכר.
מדובר בסגירת מעגל עבור השחקן והבמאי. מי ששיתפו פעולה בהתחלה בסרט המציג את הגוף הגברי (כן, גם בעירום פרונטאלי) חשוף ופגיע בשביתת רעב עד המוות, חוגגים עכשיו הצלחה של סרט ששוב מציג את גופו של פאסבנדר לראווה, הפעם כגבר מכור למין, בעלילה שבמרכזה רעב רגשי בלתי ניתן להשבעה שמשאיר את גיבורו בבידוד.
מרעב פיזי לרעב רגשי
על פניו, מדובר בשני סרטים שונים בתכלית. "רעב", שזיכה את מקווין בפרס על סרט ביכורים בקאן, הוא סרט ביוגרפי, מהבחינה שהוא מבוסס על אירועים ואנשים אמיתיים. הסרט עוקב אחר ימיו האחרונים של בובי סאנדס, תומך המחתרת האירית הקתולית (IRA).
לאחר כשלון שביתת אסירים, המסרבים ללבוש את בגדי הכלא, להתקלח ומורחים על הקירות את צואתם כאות מחאה (על סירובה של ראש ממשלת בריטניה מרגרט ת'אצ'ר לראות בהם אסירים פוליטיים), הוא מחליט לפתוח בשביתת רעב, עד המוות, או עד שישונה מעמדם.
כמו רבע עוף. מייקל פאסבנדר בטריילר של "רעב"
העובדה שמדובר בפרטים המעוגנים במציאות, לא מפריעה למקווין לייצר סרט שנראה רחוק מאוד מסרטים היסטוריים רגילים. הסרט מכיל סצנות כמעט נטולות מילים בתחילתו, אמינים מאוד מבחינת ההתרחשות האלימה לא פעם ותחושת מעבר הזמן שבהם, ועם זאת ניכר שמדובר ביוצר שהחל את דרכו כאמן ויזואלי. הסצנות מדויקות ברמת הצבעים, זוויות הצילום עד לפתיתי השלג הנוחתים על ידיו הפצועות מהכאת אסירים של אחד מהסוהרים.
לאחר סצנות בהן רואים גברים לבושים בקושי או בכלל לא, נגררים במסדרונות הכלא על ידי סוהרים בודדים או קבוצה של יחידה חמושה מיוחדת, והם זועקים אך ממעטים לדבר, מגיח בובי סאנדס (פאסבנדר). גם הוא כחלק מאותן סצנות אלימות ללא מילים, עד לסצנת דיאלוג ארוכה ומבריקה עם כומר קתולי שמצולמת כולה בשוט אחד.
על כל השקט שקדם לו, הוא והכומר שמולו מפצים בשיחה מהירה, קולחת, בהירה שמציגה את עמדותיו ונחישותו של סאנדס, רגע לפני שהוא פותח בשביתת הרעב המדוברת. הרעבת הגוף מגיעה בשלב מאוחר בסרט, אבל כשהיא מגיעה, היא עושה זאת בבת אחת ומזעזעת יותר מסצנות האלימות והחיסולים שקדמו לה. מצבו הפיזי של פאסבנדר מדרדר לנגד עינינו באופן אמין עד כאב, עד לסוף הידוע (הפרסומים על הסרט לא הסתירו מה קרה לסאנדס).
פחות זה יותר
"רעב" הוא סרט יוצא דופן לא רק מבחינה אסתטית. למרות שנעשית האדרה מסוימת לגיבור הסרט, המהלכים האלימים מוצגים ללא התייפייפות משני הצדדים, יחד עם שמירה על הצגת הדמויות כאנושיות מאוד. הסוהרים והאסירים מוצגים כאנשים בשר ודם שווים זה לזה, בעלי משפחה וחיים אישיים לצד המטרות אותן הם משרתים.
ההכאות והתנאים המחפירים מוצגים לצד חיסול אכזרי של המחתרת. גם מבלי להכיר לעומק את הרקע לסכסוך, נראה שאין חלוקה מובהקת לטובים ורעים בכל הנוגע לאנשים בשטח. למרות שהמטרות לשמן פתח סאנדס בשביתה הושגו בהמשך, הסרט לא מציג אף אחד כמנצח גדול, אלא מספק תמונת מצב קשה, עגומה ומציאותית מאוד.
לא רעב, פשוט לא מצליח להיות שבע
בשלוש השנים שחלפו בין "רעב" ל"Shame" פסבנדר הפך לשחקן עסוק ומבוקש, שמנווט את דרכו בקלילות בין סרטי מיינסטרים, לסרטי איכות תקופתיים. וכעת, כשהקריירה של פאסבנדר בפריחה, הוא משחק שוב בתפקיד ראשי אצל מקווין, שוב בלי בגדים חלק ניכר מהזמן, רק פלוס שרירים, במקום מינוס 14 קילוגרמים שהשיל עבור התפקיד הקודם.
"Shame" מעביר את הצמד מקולנוע במגרש הפוליטי המדיני למגרש הפוליטי הפרטי והמיני, דרכו הם מייצרים אמירה על המצב האנושי הנתון בבדידות אורבנית.
קטע מ"Shame". פאסבנדר עם בגדים לשם שינוי
פאסבנדר מגלם את ברנדון, מכור למין בניו יורק קרה שמבצע את מפגשיו המיניים בחללים שאמורים להיות ביתיים אך מציגים את ההפך הגמור: חדרים מעוצבים בקפידה של בתי מלון, משרדים וביתו שלו – כולם מלאים בחלונות וזכוכיות שרק מדגישים את הריקנות שלו ושל שאר האנשים בעיר.
חייו הממורכזים סביב חוויות מיניות מנוכרות, שההנאה מהם עוברת בערך דקה אחרי שהאקט נגמר. שגרת יומו הסקסואלית מופרעת עם הגעתה של אחותו (קארי מוליגן) שמבקשת להתארח אצלו לזמן מה. שניהם יחד מציגים מופת של מערכות יחסים כושלות – ביניהם, ועם כל מי שנקרה בדרכם.
שום מפגש מיני לא מצליח למלא את החלל בו ברנדון חי, לא משנה עד כמה הוא חושף את עצמו פיזית. המפגשים המיניים שלו נעשים בהישענות על אחד מחלונות הזכוכית הגדולים כשפניו וגופה של האישה שחולקת איתו את הרגע פונים כלפי חוץ (צילומי סצינה זו דלפו לרשת). למרות ששניהם מחייכים, ברור שהריגוש הוא זמני וחולף, הפוגה קלה מהניכור הקבוע, שאת שכבתו הקרה ברנדון לא מצליח לחדור.
בראיונות שנערכו עימו בפסטיבלי ונציה וטורונטו, בהם הוקרן הסרט, אמר פאסבנדר שעל אף אי הנוחות בהופעה בעירום מלא בחדר מלא באנשים, הוא מאמין שסצנות העירום והסקס בסרט אינן פורנוגרפיות או נצלניות. הן מעבירות לטענתו באופן נוסף את יחסו של הגיבור אל עצמו, ואל האנשים סביבו.
הוא ציין שסצינות כאלו בפרט, והסרט בכלל, יכלו להיעשות תודות לשיתוף הפעולה הצמוד והכנה שלו עם מקווין. ואכן, הביקורות עד כה מהללות את הסרט, בעיקר את הבימוי המוקפד של מקווין ואת משחקו של פאסבנדר. שני הסרטים יחד חושפים את נפש האדם, כשהוא נמצא במקום פגיע מאוד. הם עושים זאת בטיפול כמו בזכוכית מגדלת, הממקדת את המבט על אדם מייצג אחד.
ב"רעב" מדובר בנחישות של אדם מוכוון מטרה, שעל אף שרבים שותפים למאבקו, מתמודד עם השלכות מעשיו המביאים אותו לקצה גבול כוחותיו, לבד. "Shame" עוסק באדם בודד, נואש לחום אנושי, שמשיג אותו רק באמצעים פיזיים, בעוד בתחום הרגשי הוא נכשל שוב ושוב, והתגובות שהוא מעורר נעות מאמפתיה לסלידה.
למרות שאצל האחד הסבל נובע ישירות מיחסה של החברה אליו, ואצל השני נדמה כי הוא מייצר את סבלו בעצמו, שתי הדמויות מהוות תמצית של אנשים החיים עם חסך עמוק. יחד הן מהוות השלמת תמונה המקלפת את האדם לא רק מבגדיו ומשמניו, אלא מהעמדת הפנים הנורמטיבית שלו, ומגישה אותו לצופים כשבוער בו רצון לחופש, לקשר, שחודר לנימיו של האופי האנושי.
