חלום רטוב: מסע אל הדולפינים הוורודים בברזיל

השחר עולה ואנחנו עוזבים את הלודג' באריאו (Ariau), הממוקם כ-60 קילומטרים ממאנאוס (Manaus) בברזיל. הערפל מתרומם מעל מימי נהר ריו-נגרו הצבועים בגוון של קפה. אנחנו מנווטים את דרכנו אל המפרץ בעזרת הקאנו כדי לצפות בזריחה.

עוד כתבות חיות בערוץ בע"ח:

• עדשה פראית - תמונות מדהימות של חיות פרא
• פיל קטן גדול - יומן מסע אל הפילים ביערות בורניאו
• חולצה גורילה נדירה שנחטפה ממשפחתה בקונגו
  

השמיים עדיין אינם בהירים מספיק. האובך מציע אפשרות לשמיים מעוננים. לפתע, אנחנו שומעים קולות של צווחות בסמוך, הם מתגברים ולא נרגעים לרגע. הבּוֹטוֹס כאן, חולפים לצידנו. זו הפעם הראשונה שאנחנו נתקלים בהם. הם בעיצומו של מסע ציד. אנחנו צופים בהם כשהם חושפים את החוטם וראשם הגדול מעל פני המים, לפני שהם צוללים שוב. הם ניחנים במהירות מהפנטת.

השמש מתרוממת בעדינות מעלה באופק והדולפינים הוורודים באים והולכים כאילו כדי לענות אותנו. התמונה בה היצורים הללו מתמזגים בנוף בו השמש זורחת ברקע היא בלתי נשכחת.

ורוד ומהפנט במים האפלים של ריו נגרו (צילומים: מישל בראונשטיין)

ראש של מלון וגמישות בלתי נתפסת

היונקים הבהירים הידועים בשמם בעולם כדולפינים הוורודים (Inia geoffrensis), מכונים בשפת המקומיים "בּוֹטוֹ" ושוכנים במימי נהר הריו-נגרו. למרות שאין מידע רב עליהם, מדובר באחד המינים החכמים ביותר מבין חמישה מינים של דולפינים במים מתוקים.  

לדולפין הוורוד, יש ראש המעוצב בצורת מלון, גב ארוך ועבה, ציצית במקום סנפיר גבי, סנפירי בטן וזנב גדולים במיוחד באופן לא פרופורציונאלי, כולם יחד הופכים אותו לפחות מלוטש מהדולפין המצוי. אך עם זאת, כשרואים את הקלילות והחן הפראי שלו, הדבר גורם לך לחשוב על האמזונות הלוחמות מהמיתולוגיה היוונית.

הגמישות של הדולפין הוורוד היא ייחודית במינה. עמוד השידרה שלו מאפשר לו לבצע כיפופים בלתי אפשריים בהשוואה למינים אחרים של דולפינים. תודות לצוואר גמיש, הוא יכול להפנות את ראשו ל-180 מעלות. ראייתו של הדולפין הוורוד מצויינת למרות עיניו הקטנות. 

מערכת התקשורת הייחודית של הדולפינים בתדר גבוה במיוחד, מאפשר לו לשרוד במים הכהים של הריו-נגרו ולאתר את טרפו. בדומה לכל הדולפינים, גלי קול מופקים באמצעות שקי אוויר מתחת לפתחי הנשימה של הדולפינים. גלי הקול שמפיקים הדולפינים הוורודים מוגברים באמצעות רקמות שומן המצויות בראשו הגדול דמוי מלון. רק חלק קטן מהקולות שמפיקים הדולפינים הוורודים ניתנים לשמיעה על ידי בני האדם.

משלחת חוקרים מטעם אגודת "קוסטו" על שם חוקר התחום התת-ימי, מאבות הצלילה המודרנית והצילום הקולנועי התת-ימי', ז'ק איב-קוסטו, שהגיעה לחקור את הדולפינים הוורודים באמזונס בשנת 1992, התקשתה לנתח את התנהגות היונקים. הסיבה לכך היתה שלא הצליחו לבודד את אחד הדולפינים בבריכה.

יוצאים מהמים עם תולעים שמנמנות

עם נץ החמה, אנחנו עוזבים את המפרץ ומנווטים במשך כשעה בזרועות הצרות של הנהר השחור, עד שמגיעים לבסוף למרכז הג'ונגל. כאן, רומרו, המדריך המקומי שלנו - חצי אינדיאני, חצי אירופאי - אומר לנו לצאת החוצה מהקאנו, כדי שנוכל לחוות מקרוב את יכולות ההישרדות במסע הרגלי המפרך.

אנחנו צועדים במשך שעות בלב היער בחום כבד המביא עימו גם 70 אחוזי לחות. המסע מרגיש מעט כמו לשהות בחמאם, אך פחות נוח וללא מגבות לנגב את הזיעה שניגרת מהמצח שלנו.

רומרו מנסה בכל עת לרומם את מצב הרוח בעזרת מוטיבציה בדמות משפטי עידוד קצרים. הוא אומר לנו כי זה חשוב ביותר לשמור על קצב הליכה מתואם, כי במקרה ונלך לאיבוד, יהיה לנו קשה לחזור בשלום.

תוך כדי ההסבר, הוא מטפס על אחד מעצי הפרי הסמוכים ומעניק לנו הסברים למקרה שכן נאבד את דרכנו. הוא אומר לנו שחשוב שלא נאכל פרי מסויים שעלול לגרום לנו לסחרחורת תוך 30 דקות ולאחר שעה אפילו לאבד את ההכרה. הוא מטפס לעץ אחר ושב עם אגוזים מלוא החופן ומקלף אותם עבורנו.

תולעים שמנות שיוצאות מתוך האגוזים, נאספות ונאכלות על ידו בשקיקה. "אם תאכלו שש תולעים שכאלו, אתם מסודרים מבחינת תזונה ליום שלם".

בחזרה לקאנו, לאחר מסע מתיש אך מספק, אנחנו יוצאים שוב לדרך במטרה לשוב בחזרה ללוד' שלנו. בדרך, אנחנו חולפים ליד סירת דיג. דולפינים וורודים מקיפים את רשתות הדיג כדי לקחת חלק בסעודה הכללית. מספר גדול של דגים מזנקים מעל פני המים כדי להימלט מהרשתות.

פנים אל פנים

כשאנחנו ממשיכים בדרכנו, עשר דקות לפני ההגעה אל יעד הלודג', אנחנו עוברים ליד בית קטן שנבנה ליד פלגי הנהר ומבחינים שוב בבוטוס הורודים.

כולנו מותשים. הקבוצה להוטה להגיע הביתה. כשאנחנו מגיעים ללודג', אני מתעקש שרומרו ייקח אותי ברגע זה כדי לראות את הדולפינים. חזרתי למקום בו הבוטוס נצפו כדי לצלול עם שנורקל.

היצורים היפהפיים הללו, מצויידים בחינניות המפורסמת שלהם, הגיחו משום מקום.

הם הקיפו אותי במהירות ובגמישות ייחודית. הראות מתחת למים היתה גרועה, בקושי מטר אחד קדימה. הבלט של הדולפינים נמשך יותר משעה וכשהבוטוס שחו הרחק, מספר דגים קטנים שהושלכו למים, גרמו להם לשוב על עקבותיהם במהירות ואני עזבתי אותם עם חיוך גדול על פניי.

בהמשך היום, עדכנו אותי שמספר שעות לאחר שעזבתי את המקום, קבוצה נוספת הגיעה לראות את הדולפינים בדיוק באותה נקודה בה צילמתי, אבל לא ראו דבר. חברי הקבוצה היו מאוכזבים. לא יכולתי את האמזונס מבלי לחוות את העונג במפגש של פנים אל פנים עם הדולפינים.