גם לזה אפשר לקרוא דיסק צרוב
גבר יכול ללמוד הרבה דברים מג'וני קאש. נגיד איך להתלבש כמו קאובוי בלי להיראות כמו אידיוט, או איך לגרום לאנשים שבדרך כלל לא שומעים קאנטרי לשמוע מוזיקה שבדרך כלל מוגדרת כקאנטרי. ניב שטנדל מצידו למד ממנו משהו על אהבה, ועל איך היא שורפת שורפת שורפת אותך
אני זוכר בדיוק את הרגע שבו התאהבתי בג'וני קאש. טוב, זה לא קרה כל כך מזמן: הרבה אחרי שהתאהבתי בבוב דילן ובביטלס, הרבה אחרי שהתאוששתי מאהבות נעורים כמו משינה והחברים של נטאשה. מאוחר, אבל לא מאוחר מדי. לא מבחינתי לפחות.
זה היה בדצמבר 2003, שלושה חודשים אחרי מותו. ישבתי בבית הורי, ושמעתי את תוכנית סיכום השנה של "הקצה" עם אייל פרידמן בגלגל"צ, שאז עוד ישבה על הסקאלה שלי. בסיום התוכנית הוכתר כשיר השנה קאבר מצמרר לשיר של ניין אינץ' ניילז בשם Hurt. הוא עלה מגרון שרוף של אדם גווע בשם ג'וני קאש.
הכרתי אותו עוד קודם, אבל הוא תמיד נראה לי כמו גיבור קאנטרי אמריקאי - "אגדת הקאנטרי", כך ספדו לו העיתונים המקומיים - וקאנטרי לא היה מהשדות המוזיקליים שרעיתי בהם. פולק? כן. בלוז? בוודאי. בלוגראס, גוספל? למה לא. אבל קאנטרי היה בשבילי קריקטורה אמריקאית: להקה שמופיעה באסם עם כינור, ריקודי זוגות ועז עם מבטא דרומי כבד.
בדיעבד זה נראה לי תמוה. למה עבר זמן רב כל כך לפני שדרכי הצטלבה עם זאת של קאש? הרי הוא נוצק מהחומרים שאני גדלתי עליהם, גיבור במידות שנתפרו לחלומות האמריקאיים שלי. קאובוי קשוח עם לב אוהב, טרובדור עם קול עמוק ושם שנשמע כמו שודד רכבות במערב הפרוע. אחד שהסתובב גם עם אלביס פרסלי וגם עם בוב דילן. גבר של גברים.
היו לנו מספיק צמתים להיפגש בהם: ב־Girl From the North Country של דילן (איך לא זיהיתי את הקול הגדול הזה בשיר שאני כל כך אוהב?). בכתבות של רון מיברג. במערבונים. גדלתי על מערבונים, וקאש שיחק בכמה מהזניחים שבהם. כל כך זניחים שלא נתקלתי בהם בילדותי, ואנחנו מדברים פה על מישהו שראה מערבונים עם קני רוג'רס. אבל בפרובינציה הישראלית, אפילו בתחילת המילניום - טרום יוטיוב, לפני שידעתי מה זה אמאזון, כשאינטרנט היה רק בחיוג ועלה כמו קוטג' - לא היה מקום לגיבורים אמריקאים ששרים על ישו ושדות חיטה. היו לנו שדות בית לחם לשיר עליהם. ואני, שפיסלתי את הגיבורים שלי בצלמם של קלינט איסטווד וג'ון וויין, שנולדתי להעריץ את ג'וני קאש, פיספסתי אותו. ביקשתי לשמוע אותו רגע אחרי שנדם.
האיש בשחור חוזר
לזכותי יצוין שבשנות ה־80 ובחלק נכבד משנות ה־90, ג'וני קאש לא ליקק ברבן גם במולדתו. הוא היה אגדה אמריקאית, אבל בדימוס. בחברת ההקלטות שלו, "קולומביה", כבר לא ספרו אותו. דורות חדשים של חובבי מוזיקה שחיו מצפון לקנטאקי לא הכירו אותו. הוא התבזה עם אלבומי ילדים ושירי כריסמס. באוטוביוגרפיה שלו סיפר שהיה "בלתי נראה". בשנות ה־60 לחייו הוא הפך לבלתי רלוונטי, ממתין למישהו שיספק לו את התחייה הישועית שעליה שר פעם.
זה היה הקיו של ריק רובין. כשאף אחד כבר לא התעניין בקאש הגיע מפיק מוזיקלי מבריק ומגודל שיער, אמר לו "אחוז בזקני הסמיך" ומשך אותו מן הקבר. זה היה חיבור מפתיע; מה לרובין הצעיר, עם ארסנל הראפרים המרשים שלו, ולקאש הזקן עם היסטוריית הקאנטרי העשירה? מה בין אתאיסט ממוצא יהודי מלונג ביץ' לנוצרי אדוק מארקנסו? מה בין המייסד של הלייבל השחור "דף ג'אם" לאמן הראשון שהוציא אלבום באורך מלא - מה שנקרא "אריך נגן" - ב"סאן רקורדס" הלבנה? לכאורה שום דבר. למעשה, הכל.
ג'וני קאש היה צעיר מרדן ובועט עוד לפני שבגנגסטה ראפ ידעו מה זה בלינג. הוא התמכר לסמים ולאלכוהול, ניהל רומן מחוץ לנישואים, ניסה להתאבד, הופיע בבתי סוהר, כתב על פושעים ורוצחים, סירב לשיר נגד היפים ושחורים בפני הנשיא ניקסון, הציע לג'וּן קרטר להתחתן איתו באמצע הופעה, נעצר בעוון אחזקת סמים ובעוון הסגת גבול, התלבש בשחור, קילל וגידף. באחת מהתמונות האיקוניות שלו הוא זוקר אצבע משולשת למצלמה. בהקשר הזה, שמו העברי של הביופיק על אודותיו חטא למקור - Walk the Line אינו "הולך בדרכי" אלא להפך, "הולך בתלם" - אבל התרגום היה נאמן במידה רבה לאמת. ג'וני קאש הלך בדרכו.
החיבור בין המזוקן למזדקן יצר את American Recordings (כשמה של חברת ההקלטות שפתח רובין), סדרת הקלטות שכל ביקורת מתחת ל"מאסטרפיס" עושה לה עוול. ראשיתה במה שהוא כנראה אלבום הקאמבק הגדול שנוצר אי פעם: רובין הוביל את קאש מגטו הקאנטרי השכוח אל ההמונים, והחזיר אותו באחת למעמד של הדבר הכי קול בסביבה.
הררי טקסט כבר נכתבו על עבודת השחזור המופתית שעשה רובין למיתוס של קאש כשהפשיט את קולו מהפקה כבדה, הניח לו ביד גיטרת מרטין דרדנאוט, ברר איתו בקפדנות שירים של אמנים שההורים שלהם עדיין לא נפגשו כשקאש נכנס להקליט את !Cry! Cry! Cry, והוליד אותו מחדש כגיבור אמריקאי של הדור שלא ידע את האיש בשחור. וגם שלי.
הקאבר ל־Hurt - שהופיע רק ב־The Man Comes Around, חלקה הרביעי של סדרת American Recordings - כבר הפך לקלישאה מרוב שימוש, אבל שום פרסומת ושום פלייליסט בעולם לא יצליחו לשחוק את האמת הפוצעת הגלופה בו, עמוק במיתרים החרוכים של ג'וני קאש.
בזירה מוזיקלית שקורסת מרוב גירסאות כיסוי על גירסאות כיסוי, Hurt הוא פנינה נדירה. קאבר שעומד בזכות עצמו עד כדי כך שרבים סבורים כי הוא אינו גירסת כיסוי, אלא שיר של קאש. לא כולם טועים לחשוב כך מתוך בורות וחוסר היכרות עם המקור; גם מכירי ומוקירי טרנט רזנור אומרים זאת. יודעים מה? המחבר בעצמו אומר זאת.
האישה האחרת בוערת
טרנט רזנור - הסולן, הכותב, המייסד ולמעשה החבר הקבוע היחיד בניין אינץ' ניילז - היה ספקן כשמסר את השיר לרובין. קאש היה ספקן כמוהו כשקיבל אותו. "זה כנראה שיר האנטי־סמים הכי טוב ששמעתי", אמר לרובין, "רק שהוא לא בשבילי". אבל רובין התעקש. "שרתי את השיר אולי מאה פעם לפני שהקלטתי אותו", סיפר קאש, "מפני שהייתי חייב להפוך אותו לשלי". וזה בדיוק מה שקרה.
בניתוח מאלף שהופיע בבלוג "השרת העיוור" מסביר המוזיקאי דויד פרץ איך זה קרה: העבודה הגאונית של רובין על הקומפרסור הופכת את הקאבר האקוסטי של קאש לעוצמתי פי כמה מהאורגינל התעשייתי־מטאלי של רזנור וניין אינץ' ניילז. רובין מנקה את האולפן, ומשאיר שם את קאש עם גיטרה, פסנתר וחור בלב. התוצאה מפעימה, הדורה בקדושה דתית כמעט.
ואז הגיע הקליפ. הופיע בו אדם בן יותר מ־70, אפור שיער, עיניים חכמות ועייפות בפנים חרושות קמטים. הוא היה זקן וצלול, תשוש ובטוח בעצמו, חלש וחזק מאי פעם. את תמונותיו של הזקן, ששר ב־House of Cash העזוב בנאשוויל, שזר הבמאי מארק רומאנק בתוך ערמה גדולה של פיסות ויזואליות שמרכיבות את פאזל המיתוס של קאש: סרטי קולנוע וטלוויזיה, הופעות חיות, פוסטרים, תקליטים ישנים במסגרות מנופצות, רכבות, הדגל האמריקאי, ישו הצלוב, ג'וּן היפה, איש בשחור ופסנתר בלבן. כשקאש מישיר עיניים נוצצות למצלמה ומספר על ראש "מלא במחשבות שבורות שאינני יכול לתקן", אף צופה לא יכול שלא להיפצע ביחד איתו. בטח שלא אני.
ב־2004 זכה הקליפ של Hurt בגראמי. בשנה שעברה הוא נבחר במקום החמישי ברשימת הקליפים המשפיעים בכל הזמנים של "מייספייס". ביולי השנה בחר בו המגזין "טיים" כאחד מ־30 הקליפים הגדולים בהיסטוריה, וב־NME הבריטי הוא הוכתר כקליפ הטוב אי פעם. רזנור סיפר שכשצפה בו לראשונה, דומע ומצומרר, הרגיש כאילו איבד את החברה שלו. "השיר הזה כבר לא שלי", אמר. ריק רובין סיפר שבמשך חודשים רבים לאחר מותו של קאש לא היה יכול לצפות בקליפ.
"כל מי שאני מכיר הולך בסוף", שר קאש, ואהובתו ג'ון עמדה וצפתה בו מהמדרגות. שלושה חודשים לאחר מכן היא מתה. ארבעה חודשים אחריה, חולה ושבור לב, מת גם ג'וני קאש. Hurt - שהראה את שניהם בכמה מהרגעים המקסימים שלהם, יפים ואוהבים בעלומיהם ובבלותם - הפך למספד שעל מצבותיהם.
בקליפ עימת רומאנק את דמותו של קאש המזדקן והמפוכח, ששר על אדם נושא כתר של קוצים שיושב על כס של שקרנים, עם דמותו של הכוכב הצעיר והיהיר שהיה בשיא אונו. זה שכמעט נשרף בלהבות התהילה, עד שהגיעה אהבה ומשכה אותו החוצה מטבעת האש.
לא רבים זוכרים שג'ון היא זאת שכתבה את Ring of Fire (ביחד עם מרל קילגור); מעטים זוכרים שאת השיר ביצעה במקור אחותה, אניטה קרטר, לפני שג'וני לקח אותו ונעץ בו חצוצרות מקסיקניות והפך אותו ללהיט. ב"רולינג סטון" (שבחר בו במקום ה־87 ברשימת השירים הגדולים של כל הזמנים) וב"הולך בדרכי" - הסרט זוכה האוסקר שגם לו ולחואקין פיניקס יש חלק משמעותי בשימור זכרו של קאש כגיבור אמריקאי - מסופר שג'ון כתבה את השיר כשנסעה הביתה מבולבלת, שבורה אחרי עוד אחת מהרפתקאות משככי הכאבים ההרסניות של קאש, מיטלטלת על הקצה עם הרוח שסערה בו וממנו. "אין דרך להיות בגיהנום כזה", כתבה. "אין דרך לכבות להבה בוערת".
איך עושים דבר כזה
ג'ון היתה נשואה עם ילדים כשכתבה על טבעת האש. גם ג'וני. הם התאהבו, וניהלו במשך תקופה ארוכה רומן סודי (פחות או יותר) עד שהתגרשו מבני זוגם והתאחדו. אבל Ring of Fire נכתב כששניהם ניסו עדיין לנהל במקביל משפחה לדוגמה ורומן סוער, וג'ון הרגישה את הטבעת סוגרת עליה ככל שהיא נופלת לתוך האהבה האסורה והמסוכנת עם ג'וני קאש האלכוהוליסט והמסומם.
כמה פשוט שיר האהבה הזה. "האהבה היא דבר בוער, והיא יוצרת טבעת לוהטת. כרוכה בתשוקה עזה, נפלתי לתוך טבעת אש. נפלתי לתוך טבעת בוערת של אש, נפלתי עוד ועוד ועוד והלהבות רק עלו, וזה שרף, שרף, שרף,
טבעת האש". המילים פשוטות, החרוזים פשוטים, המבנה פשוט, המלודיה פשוטה. שיר של שלושה אקורדים והרבה חזרות על burns ו־ring of fire. אז איך זה שהשיר הזה כל כך חכם, כל כך צורב?
סביר להניח ש־Ring of Fire הוא בסיס ההיכרות שלי עם קאש. של רובנו, כנראה; הרי מדובר בלהיט הגדול ביותר שלו. אני יודע שהגעתי אליו בגלל סגנון המאריאצ'י שזרק אותי ישר לפייסטה מקסיקנית במערבון ספגטי, ואני יודע שנשארתי איתו בגלל הלהבות שבוערות בו. בגלל השילוב בין הזעקה הרמה והחמה של החצוצרות המקסיקניות לקרירות המונוטונית של הבס, הצלילים שעוטפים את הקול הבטוח והגברי כל כך של קאש כשהוא יורד עמוק יותר ויותר עם ה־burns ,burns ,burns אל מעגל האש של האהבה, כמו אורפאוס - עוד מוזיקאי מיתולוגי, בכל מובן - שירד בעקבות אורידיקה אל השאול. טוב, תעצרו אותי אם אני נהיה פואטי מדי. זה הרי שיר פשוט, לא?
צריך לשמוע את הגירסה הנעימה לאוזן של אניטה קרטר כדי להבין איך טען ג'וני קאש את השיר בכל תשוקתו, ועד כמה גאוני היה הרעיון (שבא לו בחלום, לדבריו) להוסיף לו חצוצרות מקסיקניות. שמעתי את Ring of Fire בגירסאות כיסוי רבות, חלקן אפילו מוצלחות - הזעקה השורפת של אריק ברדון מה־Animals, שקלעה במשהו לרוח המקור, היא אולי הטובה שבהן - אבל אף אחת לא מתקרבת לזאת של קאש. אולי משום שאף אחד לא היה יכול לשיר את זה כמוהו. כמו מי שהיה שם, על המוקד.
במקום ה־30 באותה רשימת 500 של "רולינג סטון" נמצא I Walk the Line, שיר שהקליט קאש ב־1956, כמה שנים לפני שיצא למסע הופעות עם משפחת קרטר ופגש את ג'ון הצעירה. למעשה, כשכתב אותו עוד היה חייל שרק חלם
להיכנס יום אחד לאולפן הקלטות. אבל הוא נקרא היום כמו שיר אהבה לג'ון - האישה שיישרה אותו, שסעדה אותו במיטתו לאחר שניסה להתאבד, שהלכה איתו בדרך הארוכה והקשה. האישה שבשבילה החליט ללכת בתלם. וכל הסיפור הזה עם ג'ון מזכיר לי שפעם לא יכולתי לגלות סימפטיה לגבר כמו ג'וני קאש, לא כל שכן לאהוב אותו. קאובוי או לא קאובוי, לא יכולתי לגלות שמץ של הבנה לגבר בוגד.
זמרת הקאנטרי ליאן ריימס, שאולי זכורה לחלקכם כבלונדה השמנמנה ששרה עם הבנות מהסרט "חופשיות על הבר" את קלאסיקת הנערות הקיטשית Can't Fight the Moonlight, אמרה לפני כמה חודשים בראיון רדיו שבמוזיקת הקאנטרי יש מוסר כפול: "ווילי נלסון וג'וני קאש וכל החבר'ה האלה, אלוהים יודע מה הם עשו פעם. אם אישה עשתה את זה, היא לא היתה זכאית להבנה או למחילה. אבל גבר? זה היה פשוט החיים שלהם". צריך להודות שיש בזה משהו.
איך עוצרים דבר כזה
הדברים של ריימס נאמרו כדי להצדיק על דרך המתקפה את הרומן שניהלה בעצמה עם אדי סיבריאן, כוכב "CSI: מיאמי", בזמן ששניהם היו נשואים (סיבריאן עם ילדים). היא סיפרה שהיא מצטערת על כך שפגעה באנשים, אך לא מתחרטת על הרומן.
לפני כמה שנים, כשאהבה נשמעה לי כמו מושג ערטילאי ודביק, לא הייתי יכול להבין אנשים כמו קאש וריימס. ולא רק שלא הייתי יכול להבין אותם: הייתי מטיח את ראשם בסולם הערכים הכבד שלי. אלא שמאז למדתי משהו על אהבה. לא הרבה אמנם, אבל מספיק כדי לדעת שהיא יכולה לשבש לאנשים את השכל. למדתי שאפשר למשול ברגשות, אבל אי אפשר לקבוע אותם. למדתי שאדם לא יכול לבחור שלא להתאהב רק מכיוון שהוא כבר תפוס בסטטוס. הוא רק יכול לחתוך את זה בזמן, לפני שמישהו ייפגע.
גם לג'וני קאש, לג'ון קרטר ול־Ring of Fire יש חלק בשיעור שלמדתי. לא רוצה להיכנס פה לשיפוטים מוסריים - זה עניין מורכב, כמו אהבה - ואני באופן חד־משמעי לא מצדד באדם שבוגד באמונו של אדם אחר, ולא משנה באיזו מערכת יחסים מדובר. אבל אני מבין שאהבה יכולה להיות חתיכת שרפה בלב.
עם ההבנה הזאת צללתי לתוך המחסן הדיסקוגרפי והביוגרפי העצום שחלק ממנו מפורט במסגרת. עם ההשלמה הזאת הלכתי והתאהבתי, לא רק בקאש אלא גם בג'ון קרטר (או בריס וויתרספון, אני כבר לא בטוח. וכן, גם את "הולך בדרכי" אהבתי. תהרגו אותי. ככה זה כשאתה מאוהב).
איפשהו על הציר שבין המאהב לבוגד נמצא קאש שבין Folsom Prison Blues ל־I Walk the Line: גבר קשוח כמו מסמר פלדה ורך כמו כרית סיכות. עור מחוספס המסתיר נפש עדינה ופגיעה. קאובוי שכותב שירים. גבר כמו שגברים רוצים להיות. גבר כמו שאני רוצה להיות.
אז לא, ג'וני קאש לא הלחין את פסקול ילדותי. הייתי רחוק מדי, צעיר מדי, ישראלי מדי. הקאש שאהבתי היה השותף של טנגו, והדבר הכי קרוב לקאנטרי שהכרתי היה יונתן מילר ב"הופה היי". אבל היי, זה בכלל לא קאנטרי. כלומר, זה תויג כקאנטרי - ולכן, מן הסתם, לא הגיע לארץ, וחמק גם מאוזניהם של אמריקאים רבים - אבל זה לא קאנטרי. זה ג'וני קאש. וג'וני קאש זה קאנטרי ואאוטלואו־קאנטרי, פולק ובלוז, בלוגראס וגוספל, הונקי טונק ורוק, רוקנרול ורוקבילי, ועוד איזה שלושה־ארבעה היכלי תהילה שעדיין לא החליטו איך לאכול אותו.
ג'וני קאש, שלא הלחין את פסקול ילדותי אבל חיבר די הרבה רצועות לחיי הבוגרים, זה כל האמריקנה כולה בגוף אחד. באיש אחד. בקול אלוהי שלימד אותי דבר חשוב אחד על אהבה.
לפנייה לכתב/ת 
