מסיבות, סמים ואינטרנט: כך נברח מהקפיטליזם

בטור הקודם הזכרנו את החיבור TAZ שפירושו הוא Temporary Autonomous Zone, ובעברית; איזור אוטונומי ארעי. כתב אותו המשורר והאקטיביסט האמריקני פיטר ווילסון המכנה עצמו בשם "חכים ביי".

• לטורים נוספים של אושי שהם-קראוס
• איך נברח ממירוץ העכברים הכלכלי? שני פתרונות
• סקס, סמים ועבודה מספקת - גן עדן או גיהנום?
  

ביי מוטרד מעולם הפיקוח שבו אנחנו חיים. הוא שואל בהתרגשות האם יתכן שהדור שלנו לא יזכה לחופש? לדבר בסיסי שבו זכו בני הדורות הקודמים? לדבר פשוט כל כך?

מיד נסתייג ונשאל אותו; מר ביי, הרי אנחנו חופשיים! אנחנו חיים בעולם דמוקרטי, ליבראלי (אנחנו, אנשי המערב). לא! יענה לנו ביי. אני לא מתכוון לזה. אני מתכוון לכך שמפקחים עלינו כל הזמן. אני מתכוון לכך שאי אפשר להיעלם לשום מקום.

אני מתכוון לכך שאי אפשר למצוא בעולם הזה שום כוך קטן שבו ניתן לפעול כפי שאנחנו רוצים בדיוק בלי שידעו עלינו. אנחנו ממוספרים בתעודות זהות, אנחנו ממוקמים ומדווחים; יודעים כמה הרווחנו, במה אנחנו עובדים, מה הכתובת שלנו, באיזה מהירות אנחנו נוסעים ומה עשינו שנחשב "פשע" או עבירה על החוק.

מה שאנחנו צריכים הוא אמנציפציה. זוכרים את המושג משיעורי ההיסטוריה בתיכון? הכוונה היא ליציאה מתוך שעבוד, או בפשטות לשחרור. וכאן לא לשחרור מעבדות אלא מפיקוח. חכים ביי רוצה שנצא לחופשי מתוך המבוך השלטוני שנמצא מבסיסנו מעלינו ובכל סביבתנו.

אין לאן לברוח

אפשר להגיד שביי הוא אנרכיסט פרגמטי. נסביר. אנרכיסט הוא אדם שרוצה לראות חברה ללא שלטון וללא ארגון פוליטי. חברה שבה שורר חופש משלטון מרכזי והחברה מתארגנת בכל מני התאגדויות וולונטריות.

ביי הוא אולי אנרכיסט, אבל הוא פסימי. הוא לא מאמין שניתן לייצר עוד מדינה או חברה אנרכיסטיות. די. זה אבוד. השליטה המדינית מקיפה אותנו מכל הכיוונים ואי אפשר, ככה זה נראה היום, לנצח אותה.

וביי שואל בעצב (אני מצטט מעמוד 21): "האם אנו, החיים בהווה, נדונו לא לחוות לעולם אוטונומיה, לעולם לא לעמוד, ולו לרגע אחד, על פיסת אדמה שרק החופש שולט בה?"

האינטרנט רק מוסיף לעניין. נתפסת פעם ברשת, לעולם לא תוכל להמלט. דוגמה אישית: סרטון מביך שבו רואים אותי מנחה שולחן עגול ולא מפסיק לפהק מול המצלמה ולא מפסיק לחטט בתיק הצד שלי, ככה בלי להסתכל, בזמן שאחרים מדברים. אין לי מושג איך להפטר מזה. נראה לי שזה יופיע בגוגל לנצח. אין איפה להסתתר.

וביי, הוא פרגמטיסט, כלומר, מציאותי ומעשי ולכן הוא מציע לייצר מרחבים אוטונומיים זמניים. לייצר מקומות מחבוא זמניים מפני השיטה. להיעלם לרגעים, לשעות או לימים עד שנתגלה. שוב; היות שהמערכת עומדת לגלות אותנו, אנחנו לא נצפה ליותר מדי. נעשה לנו חופש זמני.

הלאה המהפכה

אנרכיסטים רבים חולמים על "המהפכה". אבל ביי פסימי. מהפכות, הוא כותב, לא הצליחו עד עכשיו להביא חופש. המהפכה הורסת שלטון פוליטי קיים אבל בתהליך די שגור יוצרת מדינה חדשה, ובדרך כלל לא מדינה חופשית. ככה המהפכה הקומוניסטית ברוסיה וככה המהפכה הצרפתית.

ביי מציע מושג חדש שיחליף את המושג המייאש של מהפכה; וזהו מושג ההתקוממות. התקוממות, הוא כותב, הוא מושג שמציין מהפכה שנגדעה באיבה. נסיון למהפכה שלא צלח.

אבל רגע, אומר לנו ביי. אם המדינה והכוח וכוחות ה"אנטי - חופש" מצליחים תמיד, בסופו של דבר, להמיס את המהפיכות, להשתלט ולהשליט מחדש סדר ומשטר, אולי אנחנו צריכים לשנות טקטיקה. במקום לדבר על ה"מהפכה הסופית שתביא את הצדק המוחלט" (ובדרך כלל תביא פשוט לשלטון חדש שולל חופש), בוא נדבר על התקוממויות.

כי מה שמאפיין התקוממות היא הזמניות שלה. התקוממות לא מתיימרת להיות סופית או מוחלטת או אולטימטיבית. היא פרץ של מחאה ופרץ של חופש. בואו נחגוג לנו אוטונומיה - כלומר - חופש זמני. בהתלהבות. בהנאה. נחגוג!

TAZ

אז מה זה בעצם TAZ? בעברית תרגמנו אותו ל"איזור אוטונומי זמני", כלומר איזור שבו נוכל להשיג אוטונומיה זמנית; חופש, או שלטון עצמי זמני. אבל איפה אפשר להשיג דברים כאלה היום? ולמה בעצם ביי מתכוון?

ובכן, ביי מציג בעצם מושג מופשט של ארגון חברתי או של מציאות. הוא מדבר על מקום קונקרטי; מקום שבו נוכל להתחבא, אבל מדבר גם על מקומות וירטואליים שלתוכם נוכל להתכנס; למשל ברשת האינטרנט, או בזהויות בדויות, או בפעילות של האקינג כמחאה זמנית - התקוממות, או ביצירת קבוצה זמנית של חברים.

הוא מדבר על נשפים ומסיבות, אבל גם על מחאות, כגון פשעים קטנים, עישון סמים ועוד. דוגמה אחת לאיזור אוטונומי הוא לפלוש לבתים ולהתחבא שם, כלומר לחיות שם באופן טפילי (נדבר על המושג החשוב הזה אצל ביי) ולמצוא מקום חדש כאשר מסולקים. זו דוגמה לאיזור אוטונומי קונקרטי ממש. אבל יש דוגמאות אחרות.

על מרקם ורשת

ביי מגדיר שני מושגים; רשת (NET) ומרקם (WEB). רשת האינטרנט היתה עדיין בשלביה הראשונים כשביי פרסם את חיבורו, וכשהוא מדבר על המושג "רשת" הוא לאו דווקא מתכוון לרשת הוירטואלית, אלא לרשת הענקית שהיא רשת התקשורת והתחבורה של העולם הקפיטליסטי של ימינו.

חלק מהרשת הזאת הוא היררכי באופיו: למשל נתונים על חשבונות בנקים או מידע צבאי או דיפלומטי נתונים לבחינה של אליטות בלבד. אבל לצד הרשת הזאת קיימים קווי טלפון רגילים וקיים שירות הדואר. המקומות האלה חופשיים בדרך כלל ומאפשרים מקום מסתור. אין בהם היררכיות. אין מי ששולט ברשת הזאת.

ביי מגדיר: לרשת ההיררכית הוא קורא "רשת" - NET , ולרשת הלא היררכית שמסתתרת בתוך ה"רשת", הוא קורא "מרקם", או WEB. שימו לב, שזו לא ה-WEB שלנו. ביי ממשיל את הרשת ההיררכית לרשת דייגים ענקית וה-WEB מדומה לקורי עכביש קטנים שמסתתרים להם בפינות של הרשת; בין החוטים הארוגים שלה.

בעצם, ביי מדבר על מקומות מחבוא. אסקפיזם מודע ומתוכנן, כבר אמרנו. בפשטות: הוא מדבר על התחפרות בכל מני פינות קטנות ונסתרות של עולם הקפיטליזם.

אספקט נוסףשעולה ממושג ה-WEB הוא טפילות מכוונת. לחיות על חשבון או בתוך המערכת בלי לתת לה לשלוט בנו. לפי חכים ביי, זו הדרך היחידה להשיג חופש במובן של שחרור מפיקוח וחוקים, בימינו. זהו האנרכיזם היחידי האפשרי. והוא אפשרי בצורה הכי קונקרטית שלו.

מהאינטרנט ועד לשודדי הים

ביי מציג כמה דוגמאות ל-TAZ-ים. חלקן היסטוריות; למשל, עולמם של שודדי הים במאות הקודמות ורפובליקת האומנות של גבריאל ד'אנונציו, והשלישית היא האינטרנט.

נתחיל בפיראטים. ביי מספר לנו על אנשים חסריי סיכוי בעולם שלהם: עניים, אומללים, עבדים נמלטים, עובדי כפיה. אנשים כאלה נמלטו למושבות שונות בעולם החדש (האמריקות, הקריביים) ויצרו שם TAZ משל עצמם. הם כמו יצרו לעצמם מדינה חופשית משלהם; מקום מפלט מהעולם המוסדר והלא חופשי. הם התחתנו עם המקומיים (ה"ילידים"), קיבלו את הספרדים ואת השחורים כשווים (וזה לא מובן מאליו אפילו בימינו). הם דחו כל סוג של לאומיות ובחרו את המנהיגים שלהם, הקפטנים, באופן דמוקרטי.

הם חילקו בינהם את הימים בהתאם להסדרים, הם היו במלחמה עם "כל העולם" וחיו על ביזת ספינות. סכסוכים יושבו באופן דמוקרטי, והפרשי שכר כמו בימינו לא היו; הקפטן זכה בדרך כלל למנה ורבע או וחצי של השלל ביחס למנה האחת של השודד הפשוט. הם חיו במעין מובלעות של חופש המנותקות מהעולם העיקרי.

רפובליקת אומנות

מייסד TAZ אחר היה גבריאל דאנונציו: משורר, מהפכן, נוכל ודון ז'ואן. כדי להתגבר על שעמום שתקף אותו, הוא החליט לגייס צבא קטן ולכבוש את העיר פיומה מידי יוגוסלביה ולתת אותה לאיטליה. איטליה, מה לעשות, לא היתה מעוניינת ודאוננציו נאלץ להפוך לשליט.

הוא הכריז על עצמאות והחליט ביחד עם חבריו האנרכיסטים לקבוע את המוזיקה כעיקרון הראשי של המדינה החופשית. החיילים האנרכיסטים פתחו במסעות שוד מוצלחים והביאו כסף טוב.

ואז, עשרות ואולי מאות "חריגים" החלו להופיע ברפובליקה החדשה (שנתפסה, אגב, על ידי מייסדה כזמנית בלבד - כמעין מסיבה גדולה): בודהיסטים, רפורמטורים, הומוסקסואלים (פעם זה נחשב כחריג), פליטים, חובבי מדים תיאטרליים ועוד ועוד.

ביי מספר לנו על דאנונציו העומד בחלון ארמונו ומקריא שירה ידי בוקר. וחוץ מזה היו קונצרטים וזיקוקין די נור מדי ערב. אחרי שנה וחצי נגמר הכסף ונגמרה החגיגה. הצי האיטלקי ירה כמה פגזים והרפוביקה פשוט נגוזה. וזו דוגמה ל-TAZ בסגנון מרד מסיבתי אם אפשר לקרוא לו כך.

ולסיום

הדוגמה האחרונה היא רשת האינטרנט: רשת שבה אין היררכיות ובתוכה אפשר להיעלם. חכים ביי כותב על כך בספרו שיצא לאור ב-1991, אבל לא בטוח שהוא צודק כאן. רשת האינטרנט חופשית מהיררכיות? האם באמת אפשר ללכת בה לאיבוד.

גוגל מהווה מעין צנזורה הבנויה בתוך הרשת וכמעט מגדירה אותה. האם באמת ניתן להתחבא מגוגל? האם אפשר באמת להכנס לאתר מסוים (נגיד פורנו) בלי שהדבר נרשם על כתובת ה-IP שלכם? ספק רב. נותרו לנו, אולי, רק המסיבות.

ועוד מילה לסיום

אני מזמין אתכם לבקר באתר הבית החדש שלי ב: www.ushi.co.il. באתר תוכלו למצוא למעלה מ-70 טורים בנושאי כלכלה וחברה. אני מזמין מורים, מדריכים, סטודנטים ומתעניינים להוריד בחינם ולעשות כל שימוש לימודי בטקסטים שלי. זה כמובן בחינם. תוכלו גם להרשם לרשימת תפוצה ולקבל למייל את הטור השבועי.