עם חמאס עשיתם הסכם, ומה עם המתמחים?

יותר מ-5 שנים לאחר נפילתו בשבי החמאס, שוחרר גלעד שליט. מבלי להיכנס לפרשנויות אם ההסכם ראוי או לא, לא ניתן להתווכח על העובדה שחלק מקברניטי המדינה שינו את השקפת עולמם ב-180 מעלות כדי להביא את גלעד לביתו ומשפחתו. אולי זה הזמן שקברניטי המדינה, שזה עתה חתמו על הסכם עם חמאס, מהגרועים שבאויבינו, ינסו בפעם האחרונה להגיע להסכם ראוי עם אנשים קצת שונים - הרופאים שלנו.

אשתי רופאה המתמחה ברפואת ילדים, ואם לתינוק בן שנה. גם היא חתמה פעמיים על מכתב התפטרות, שבו היא הביעה את רצונה להיות מוערכת על עבודתה במגזר הציבורי. לאורך כל המשבר הוצפנו בעשרות נתונים מספריים ובמצגות מאלפות על תקני רופאים, מספר מיטות לנפש, שווי תורנות, אחוזים והסכמים. לאורך כל הזמן הזה, אף אחד מראשי המדינה לא דיבר על ערכיותם של הרופאים הללו, אלא היו עסוקים בהשחרת פניהם ובהצגתם כרודפי בצע, ממש אויבי המדינה.

התפטרו ונאלצים להמשיך לעבוד. מתמחה באיכילוב (צילום: מוטי קמחי)

עוד בערוץ הדעות :  

לא לעסקת שליט-איראן / ענת מאור

היידה ביבי / אבי שושן

כרוניקה של עסקה כושלת / שאול רוזנפלד

אבקש רגע את כנותם וזיכרונם של קברניטי המדינה: האם יש מגזר נוסף במשק שנקט בעיצומים או שביתות, שלא על מנת לשפר את תנאי העסקתו? היש עוד מגזרים שחוץ מכסף ביקשו גם תוספת כוח אדם כדי לתת שירות טוב יותר? מדוע הרופאים שונים מעובדי הרכבת, הסבלים בנתב"ג, המורים, אנשי משרד הפנים, עובדי ביטוח לאומי? אין ספק שישנו פער אדיר בין היכולת האינטלקטואלית של הרופאים ליכולת שלהם להשיג שיפור בתנאיהם, אבל זה רק בגלל ערכיותם ומשום שה"שאלטר" אותו הם מחזיקים הוא ה"שאלטר" של מכונת ההנשמה. 

הבן עם חום, אמא במיון

מי זו בכלל הקבוצה הזו, המתמחים? אנשים שעושים לילות כימים, מקריבים את משפחתם וחיי הפנאי שלהם לטובת הציבור שזקוק להם. אתן לכם מספר דוגמאות, ממשפחתנו הקטנה, מיהו מתמחה: כשכל עם ישראל היה עסוק בהכנות לאירוח או בלתפוס דיל טוב לבורגס בחגים, אשתי היקרה הייתה תורנית בערב חג ראש השנה, תורנית בשבת שבמוצאי החג, תורנית בערב יום כיפור, תורנית במוצאי יום כיפור, תורנית בערב סוכות, תורנית בחול המועד סוכות ועוד תורנות אחת קטנה שהייתה אמורה להתבצע ביום שני, ולמזלה לא יצאה לפועל בגלל עיכוב מתן פסיקת בית הדין לעבודה.

עוד דוגמה קטנה: כשבננו היה עם חום גבוה בבית, אשתי הייתה עסוקה בטיפול בעשרות ילדים במיון ולא הצליחה אך לענות לטלפון כדי לייעץ לי בנוגע לדרכי טיפול בו. כשכל חבריי, ההורים הצעירים, מברכים אותי על מזלי הטוב שאשתי רופאת ילדים אני מספר על המקרה הזה.

חשוב לזכור: בסיום התמחותם, הרופאים אינם מחויבים להישאר במערכת הציבורית. כל אחד מאותם המתמחים יכול היה למשוך את התפטרותו או כלל לא לחתום עליה, לסתום את האוזניים, הפה והאף ולחכות שבועיים, חודשיים, שנתיים לסיום התמחותו, אז כל דלתות המגזר הפרטי פתוחות בפניו. האם האנשים הללו, ששמו את כל עתידם המקצועי ופרנסתם בצד והתפטרו, הם האויבים שלנו? אותם צריך לדרוס, למעוך, להשפיל ולהחזירם אחר "כבוד" לחדרי המיון למחלקות ולחדרי הניתוח?  

מה גדול הפער בין הופעתו של כבוד סגן השר ליצמן בטלוויזיה, וההודעה על כוונתו להביא רופאים מחו"ל לבין הריצה הפחדנית של המדינה לבית הדין לעבודה לשם הוצאת צווי מניעה. מדברים על תקציב שאין לפרוץ אותו, שאנחנו לא נורווגיה ושיש לנו הוצאות ביטחון - אבל מה עם הביטחון שכל אחד מאיתנו היה רוצה, שאם חס וחלילה אחד מבני משפחתו ייפגע או יחלה הוא יקבל רפואה ציבורית טובה יותר מזו הקיימת?

שניר אראל, בן 35, פיזיותרפיסט בבית החולים איכילוב. עובד עם ילדים נפגעי שיתוק מוחין. אשתו, בת 33, היא רופאה מתמחה ברפואת ילדים (בעוד פחות משנה מסיימת את ההתמחות) בבית החולים לילדים "דנה" באיכילוב. 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il