קניוק התגרש מהיהדות, אני רוצה טיפול זוגי

בקשתו של יורם קניוק ממשרד הפנים לשנות את רישומו ל"חסר דת" היא אקט שנעשה מתוך ייאוש. הוא מאס בה, ביהדות של מדינת ישראל. מאס בחוסר הרלוונטיות שלה עבור רוב אזרחיה, באופורטוניזם והניצול שנעשים בשמה, ובמסרים הגזעניים והאלימים בהם היא מחזיקה. סבלנותו פקעה והוא החליט לחתוך. מבחינתו, הפעם זה גט.

עוד בערוץ היהדות :

• מדע ובריאת העולם - כל התירוצים
• סרוגים, אל תצפו ב"סרוגים"  
• איך מתחילים מבראשית?/ רוחמה וייס
  

יורם קניוק ארז מזוודה עם הדברים החשובים לו ביותר - התרבות היהודית היקרה לו כל-כך, החלום הציוני שלמענו לחם במלחמת השחרור, ספריו שספוגים באוצרות התרבות שלנו - ועזב.

אני מבינה את התסכול של קניוק. הקשר הזהותי בין העם לתרבותו, שבעקבותיו הגענו לארץ הזאת, הלך ונשחק, הלך ואיבד את חיוניותו, עד שהפך לשגרה מעיקה ומכבידה. לא קל לשכוח ולסלוח פעם אחר פעם, לאגור את התסכול והטינה, לחרוק שיניים ולהמשיך. לא קל להיזכר בחסד נעורים, לקוות שהפעם משהו ישתפר ושוב להתאכזב. יהדותה של המדינה שלנו מתעלמת מאיתנו, מהרגשות והצרכים שלנו, עושה בביתנו כבשלה, למרות שאנחנו משלמים את החשבונות (צבא, מיסים). 

לא מוותרת

קראו לי אופטימית חסרת תקנה, קראו לי נאיבית, אבל אני לא מוותרת. אני רוצה טיפול זוגי. לא ביני לבין היהדות הפרטית שלי - איתה יש לי מערכת יחסים מורכבת ועשירה - אלא ביני לבין יהדות מדינתי, יהדותה של מדינת ישראל. אני רוצה טיפול. יותר נכון דורשת. אני גוררת אותה לחדרו של המטפל, גם אם תתנגד. מה לעשות, אין לי ברירה. אין לי מדינה אחרת ואין בה יהדות אחרת. בניגוד לקניוק, אני מסרבת לקבל את העובדה כי היא לנצח תישאר קפואה, מיושנת ונטולת חמלה.

אני שמחה על התזכורת שקיבלנו; על ההזדמנות שנוצרה לשים לרגע בצד את התסכולים וחוסר האמון ולהביט זו בזו - אני ויהדות מדינתי - ולבחון מחדש מה קרה: מי היינו בתחילת הדרך ובמה השתנינו.

קצת קשה להיזכר בירח הדבש, בתקופה שהיו לנו פרפרים בבטן. התרגשנו כל-כך מעצם הקמתה של מדינה יהודית - בית לעם היהודי, שבו יוכלו היהודים והיהדות לחיות סוף-סוף במקום משלהם, בו יוכלו להקים בית המושתת על כבוד, שוויון וחדוות יצירה.

זו הייתה הזדמנות לאפשר ליהדות להתעצב על-פי רוח הזמן, למצוא בתוכה תכנים רלוונטיים למציאות החדשה ולכונן חברת מופת, שבה היהודים ויהדותם חולקים אהבה גדולה אך לא עיוורת, מטפחים את מערכת היחסים שלהם אך לא זונחים את שאר דיירי הבית - מכבדים את מי שאינו בן התרבות היהודית ומאפשרים גם לו את החופש להחזיק באמונתו. זה לא צלח. צריך לבדוק מה קרה להבטחות היפות מפעם: באילו מהן עמדנו - במה התפתחנו, יצרנו והשתכללנו, ובאילו נכשלנו - היכן בגדנו, סילפנו והלכנו למחוזות הרסניים.

רוצה שלום בית

המשימה החשובה ביותר העומדת לפתחו של הדור שלנו היא חתירה לשלום בית בין אזרחי מדינת ישראל לבין יהדותה של מדינת ישראל. עלינו להתמודד עם העניין אחת ולתמיד: נטישת המערכה על-ידי רישום אזרחים נוספים כחסרי דת רק תחמיר את המצב פי כמה.

אני מתחייבת לחתור לשלום בית אמיתי וכן. כזה הדורש מחויבות ועבודה קשה משני הצדדים: אני מצידי מתחייבת ללמוד אותה, את התרבות שלי. להכיר אותה לעומק על מורכבויותיה ונפתוליה. לא להחזיק בדעות קדומות לגביה ולא להסתפק בהיכרות שטחית. ממנה אני מצפה להתאים את עצמה להווה ואליי, לרכך את

נוקשותה, לא להחזיק בנורמות שאבד עליהן הכלח ולהביט במציאות בעיניים יצירתיות וחכמות.

אני מתחייבת לעשות, ולא רק ללמוד. לתרגם את הערכים הנפלאים שיש בה, בתרבות שלי, לפעולה אקטיבית של צדק חברתי, עזרה לגר, ליתום ולאלמנה ואהבת האדם שנברא בצלם. ממנה אני מצפה לבטל חוקים דתיים מגבילים ומפלים, לדאוג סוף סוף ללימודי תרבות יהודית רלוונטיים במערכת החינוך ולהקצות משאבים ליצירה עכשווית השואבת השראה ממקורותיה.

אני אישה צעירה עם אופק לעתיד ואני מתפללת שכשאהיה בגילו של קניוק, לא איאלץ לעשות אקט דומה מתוך ייאוש. אני מתפללת שבעוד דור אביט סביבי ואהיה גאה: במדינה שלי, ביהדות שלה ובעם שיצר אותה בצלמו וכדמותו.

• טובה בירנבאום מלמדת בישיבה החילונית בינ"ה