פרשת השבוע: להתחיל מבראשית, ולגמרי אחרת
"חמישה חומשי תורה נפתחים השבוע בהוד וההדר של בריאת העולם. לעומתם, נפתחת המשנה ביומיומי ובקטן, בשאלה מעשית וללא הקדמות. ובדיוק בגלל זה אני כל כך אוהבת אותה"
מה אתה עושה כשאתה קם?
"את אותם הדברים אבל לאט", כמובן, וזאת כיוון שאנחנו תמיד אנחנו. הדרך שבה אנו מתחילים – את היום, מערכת יחסים חדשה, הורות או עבודה - מלמדת על מה שעתיד להתרחש בצהריים ובדמדומי הלילה.
עוד בערוץ היהדות :
איך אנחנו מתנהגים בדקות הראשון של דייט ראשון? איך אנחנו מעירים את הילדים ואת עצמנו בבוקר?
פרשת בראשית פותחת מחזור חיים של חמישה ספרי תורה, המבקשים לרקום סיפור חיים אחד, שראשיתו בקול התרועה הרמה של בריאת העולם, וסיומו במעמד מטלטל לא פחות, מבחינת המספר – פרידה ממשה וערב הכניסה לארץ ישראל.
למרות כל המעקשים וההתפתלויות הספרותיות, ההיסטוריות והלשוניות - התורה היא חיבור אחד ממוקד מטרה: הוכחת הקשר בין אלוהים בורא העולם, לעמו הנבחר - עם ישראל. לכל הפאר והעוצמה של סיפורי בראשית תכלית: לאשר ולהעצים את הבחירה של האל בעם ישראל, ואת המחויבות הנובעת מכך של עם ישראל - לבורא עולם וגואלם.
אבל הבוקר לא מכריע את המשך היום
"את אותם הדברים אבל לאט" זו האפשרות התדירה, אבל לא האפשרות היחידה. הבוקר מספר את מה שעתיד להתרחש בצהריים, במקרה שהאדם לא משנה את תסריט חייו. אבל האפשרות לשנות את התסריט לעולם עומדת, כך לפחות האמינו חז"ל, שהקפידו לקחת אחריות על התסריט, ולא לעשות מידי בוקר "את אותם הדברים אבל לאט".
חז"ל מתחילים אחרת
אחת החוויות התרבותיות המרתקות היא לעיין בפתיחות של ספרים שונים, ולנסות לנחש דרכן את
הדפוסים שאנו עתידים לגלות בהמשך הספר, וגם להשוות בין הפתיחות ולראות מה עושים אנשים שונים ותרבויות שונות כשהם "קמים בבוקר".
המשנה - החיבור המרכזי שנוצר בתרבות היהודית לאחר המקרא (המשנה נערכה סופית בראשית המאה השלישית לספירה, אך ראשיתה לפחות במאה הראשונה לפני הספירה) - בחרה לשנות את סיפור הראשית של החיים היהודיים. המשנה, המורכבת משישה סדרים, הייתה יכולה להתחיל בצורה המזכירה את התחלת התורה, או לכל הפחות קשורה אליה, אבל חכמי המשנה החליטו להציג סדר יום שונה ועצמאי.
הכרזת העצמאות של חכמי התורה שבעל-פה
העצמאות של התורה שבעל-פה ונבדלותה מן התורה שבכתב, זוכה לביטוי חזק בפתיחת המשנה. המשנה פותחת לא ב"בראשית", כי אם במסכת ברכות. הנה לפנינו תחילת פרק א' של מסכת ברכות:
"מאימתי קורין את שמע בערבית? משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתם, עד סוף האשמורה הראשונה, דברי רבי אליעזר.
וחכמים אומרים: עד חצות.
רבן גמליאל אומר: עד שיעלה עמוד השחר.
מעשה שבאו בניו מבית המשתה, ואמרו לו: לא קרינו את שמע. אמר להם: אם לא עלה עמוד השחר, חייבים אתם לקרות".
ההבדלים בין פתיחת התורה לפתיחת המשנה זועקים:
תחת ההדר המקראי, אנו מוצאים פרטי פרטים של הלכות חיים. במקום "בראשית ברא אלוהים", פותחת המשנה בשאלה "מאיזו שעה קוראים קריאת שמע בערב?" התורה פותחת באמירה מפוארת על העולם, והמשנה בועטת בסיפורי החיים הגדולים, ומוצאת לעצמה נחת רוח בקטן מכל קטן. התורה פותחת בקביעה, והמשנה פותחת בשאלה.
המשנה אינה מכניסת אורחים
כשקוראים את הפסוקים הראשונים של התורה, יש תחושה של הזמנה למחזה גדול. אמנם קריאה קפדנית של פסוקי בראשית מלמדת כמה גם הם קשים להבנה, אבל התחושה הכללית היא שמישהו מספר לנו סיפור מסודר ומפואר.
המשנה, לעומת זאת, לא עסוקה בהכנסת אורחים. המשנה אינה ידידותית למבקרים. היא מתחילה כאילו באמצע החיים, בלי להציע ללומדים קונטקסט. כאילו היא מבקשת לומר: מי שמבין – ייכנס וילמד, ומי שלא מבין – שישאל את עצמו היטב אם הוא מוכן למאמץ. התורה שבעל-פה היא אינטרטקסטואלית, והיא דורשת מהלומד לחיות בתוך הידע אותו הוא מבקש לרכוש. התורה שבעל-פה לא מיועדת לציבור הרחב, והיא לא מסתירה זאת.
אלוהים או חכמים?
ההבדל המשמעותי ביותר בעיניי הוא שהתורה פותחת עם סיפור היצירה האלוהית, והמשנה פותחת עם סיפור היצירה האנושית. המילה השלישית בתורה היא אלוהים, ואילו במשנה כולה(!) אלוהים כמעט לא נזכר. היוצרים של המשנה הם החכמים, והסגנון והתוכן שלה הוא המחלוקת האנושית על פרטי הפרטים של החוקים שהחכמים עצמם יצרו. אלוהים בפתיחת התורה, ורבי אליעזר ורבן גמליאל בפתיחת המשנה.
לא דיברנו עוד על אמונה
ראשיתה ומהותה של התורה - בניסיון לבצר את האמונה באלוהי ישראל. המשנה כמעט שלא עוסקת בכך. ניתן כמובן למצוא הרבה מאוד אמונות ודעות במשנה, אך אלו כמעט ולא מנוסחות בצורה ישירה, אלא מונחות במעמקי ובנפתולי דיונים שעל פניהם נראים הלכתיים בלבד.
בדיוק בגלל זה אני כל כך אוהבת את היצירה התלמודית
כי היא לא מפוארת. כי היא מתחילה מהאמצע. כי היא לא פתיינית. כי האג'נדה שלה לא ממש ברורה.
כי אין לה נושאים "גדולים", אין לה גיבורים ואין בה איזו אמת גדולה מהחיים. רוב רובה של המשנה נוצר לאחר חורבן בית המקדש השני, ועריכתה הייתה לאחר מרד בר-כוכבא. המשנה היא אישה זקנה ולמודת ניסיונות קשים לחיות חיים "גדולים". המשנה הזקנה והטובה יודעת שהחיים הגדולים והנכונים נמצאים בפרטים, ושבתי מקדש גדולים, צבא וכיבושים זה פחד אלוהים.
אני לא חיה את עולם ההלכה שהמשנה מציעה, אבל אני מודעת לגאונות שבבחירה של חכמי המשנה לעשות "את אותם הדברים, אבל לאט".
ובבית המדרש של הטוקבקים
לפני שבועיים כתבתי טור שהתייחס בכותרתו לשירה של זלדה: "לכל איש יש שם". בתגובה קיבלתי מייל משרון זק ששלחה התייחסות שלה לשיר של זלדה. התגובה המדרשית המתריסה של שרון לשירה של זלדה מעלה תכנים קשים וכואבים. תודה לך שרון על האומץ, ואני מקווה שבדברייך את פה לרבות וגם לרבים. ואני מפצירה בכם להוסיף ולשלוח אלי יצירות שאתם כותבים.
לכל איש יש שם
לכל אישה
אין
שמה הוא שמות הבעלים
שמות בעליה
להם כביכול שייכת
מעצם היותה
לכל איש יש שם
לכל אישה
אין
יש
שם פרטי
שאינו מבדיל בינה לבין אחרת
שאינו מזהה אותה
כעומדת בפני עצמה
לכל איש יש שם
לכל אישה
אין
מתי נוכל לשיים עצמנו
ולהתכוון לכך באמת?
האם לנצח נהיה עטויות רעלות
מסוגים שונים
מסתירות שמות ופנים
פוחדות להיות
להיות נוכחות
בפני עצמנו
כפי שאנחנו
ולא באופן יחסי
מחפשת את שמי
גופי
נשמתי
לא רוצה בעל
גם לא בעלות על
רק רוצה לחלוק
לאהוב ולהיות
כאני...
29.9.2011
הוסיפו לשלוח אלי שירים לכתובת: wg@netvision.net.il
לפנייה לכתב/ת 
