לא קם כמשה: פרידה ממנהיג
לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר, על סף הארץ המובטחת - יורד משה מבמת ההנהגה. אך בעוד מנהיגים אחרים נסקו אל התהילה ונשכחו מלב, משה רבנו עדיין רלוונטי ומשפיע מעבר לכל מגבלות הזמן והמקום
עוד בערוץ יהדות - קראו:
קריאת דבריו של משה רבנו בפרשת השבוע, מותירה אותנו אמביוולנטים במידה מסוימת. האם משה עוזב את העולם שמח, מלא נחת וסיפוק - או שמא הוא נוטש את הספינה שכה דאג לשמרה, בחששות גדולים מפני הבאות?
כנראה ששתי התשובות נכונות. מצד אחד יכול משה לסכם את חייו ופעילותו בצורה חיובית. הוא נבחר להנהיג עם עייף של עבדים בגלות, הסובל תחת שלטונו של עריץ קשה. מולו ניצבת אופוזיציה יהודית הממררת את חייו על כל צעד ושעל, והקב"ה ממעל מכתיב לו את דרך הפעולה.
מנהיג בארץ לא זרועה
קשה לפעול אם בכלל בנסיבות שכאלו. גם אחרי שהצליח להוציא את העם ממצרים, עדיין ניצבה בפני
משה המשימה היותר קשה - להוציא את מצרים מהעם. לא היה לו רגע דל. העם המשיך להתאונן ולהתלונן, וחטא על בחטא העגל וחטא המרגלים. כך הנהיג משה את העם ארבעים שנה, בארץ לא זרועה.
ואחרי כל זה, במבחן התוצאה, הוא הצליח להביא את העם אל נקודת הסיום, אל נקודת הכניסה לארץ ישראל. מהבחינה הזו משה הוא כמו רץ מרתון שהצליח להגיע אל קו הגמר, למרות הקשיים שבדרך.
אלא שמהצד השני, ברמה האישית - המנהיג לא נכנס לארץ. משה מנסה, מתפלל, מתחנן, מפציר - אבל נענה בשלילה: "רק בעיניך תביט ושמה לא תבוא". וכאשר הוא מעביר את התפקיד ליהושע בן נון, תלמידו הוותיק, שהוא עצמו המליץ עליו לתפקיד - הצביטה בלב קיימת.
לא גן של שושנים
וכאילו לא די בכך, בשיחת הפרידה עם "הבוס הגדול", שומע משה דברים לא קלים על שעתיד להתרחש: "ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך, וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו, ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי איתו. וחרה אפי בו ביום ההוא, ועזבתים והסתרתי פני מהם. והיה לאכול, ומצאוהו רעות רבות וצרות..." (דברים, ל"א).
לא נעים ולא קל לשמוע שזה מה שעתיד לקרוא לעם שאותו הנהגת. אתה חושב לעצמך - האם כל מה שעשיתי היה לשווא? האם נכשלתי בגיבוש של העם?
כדי שמשה לא ייפטר מהעולם עם הגלולה המרה הזו, חותם ה' את דבריו בהבטחת נצח, שיש בה כדי להרגיע ולתת תקווה: "והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות - וענתה השירה הזאת לפניו לעד, כי לא תישכח מפי זרעו". זו תעודת הביטוח האלוקית שלא מבטיחה גן של שושנים, אבל מבטיחה חיי נצח לעם הזה, ושהשירה המורכבת שלו לא תישכח: "כי בשם קודשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד".
יש משהו מרגיע וממלא סיפוק בהבטחה הניתנת למשה לפני מותו. אף שלא ייכנס לארץ, יש המשך כואב – אבל נצחי. ההיסטוריה היהודית לא תלויה ולא מותנית באף מנהיג כזה או אחר. היא לא מותנית בהצבעה כזו או אחרת, ואיננה נגזרת של קונסטלציה פוליטית כזו או אחרת. כשם שהשלם גדול יותר מסך הפרטים המרכיבים אותו, כך גם ההיסטוריה היהודית גדולה יותר מסך המנהיגים שהנהיגו את עמה.
הדרך אל ספרי ההיסטוריה רצופה בכוונות טובות
מנהיג יכול להיות טוב יותר או פחות, ולהנהיג את העם יותר שנים או פחות. בסופו של דבר, הקדנציה שלו תסתיים, החיים ימשכו, וההיסטוריה תיכתב. יש כאלה שיתפסו מקום של כבוד בפרספקטיבה ההיסטורית, ויש שייזכרו לדיראון עולם. בסופו של יום ובסופן של שנים, שר ההיסטוריה לא מזייף, וכל אחד מוצא את המקום הראוי לו.
קשה להיות מנהיג, ושל העם היהודי - על אחת כמה וכמה. משה חווה על בשרו את הקשיים, הטלטלות, וכפיות הטובה. עם הרבה סיפוק, אך לא בלב רגוע ושמח, מסיים משה רבנו הפיזי את דרכו ואת תפקידו. משה הפיזי מת - אך לדורי דורות ישנן כל ילד יהודי, שהתורה לא תישכח מפי זרעו – ש"משה אמת ותורתו אמת". מהבחינה הזו, גם לאחר 3,000 שנה, אין לך מנהיג יותר "חי", משפיע ורלוונטי ממשה רבנו.
כמה מנהיגים בהיסטוריה האנושית נסקו אל התהילה בקול תרועה רמה, ונשכחו מלב כעבור ימים או שנים - צוללים אל תהומות השכחה. הם היו מלאי כוח, כסף, כבוד, אגו וגאווה - אך רובם ככולם נשכחו מלב, והם בוודאי אינם משפיעים ורלוונטיים עוד.
הרבה מעליהם ניצב משה רבנו, סמל המנהיגות היהודית. זה שה' מעיד עליו שהוא העניו מכול האדם אשר על פני האדמה. משה מציב דגם אחר של מנהיגות ואמונה - של שליח ציבור אמיתי, שעוצמתו בענוותנותו, ולכן גם לאחר מותו הוא חי, רלוונטי ומשפיע מעל כל מגבלות הזמן והמקום.
לפנייה לכתב/ת 
